ברכבת הקלה בירושלים, הטשטוש בגלל האורות המסנוורים
רב-קו, רב-קו, רב מג, אוֹמְני דרך, אוֹמְני פוטנציה, משהו שיש בו יכולת, שפותח דלתות, שפותח דרכים, שמאפשר לפנות שמאלה או ימינה או אחורה או פשוט ללכת קדימה, משהו שאפשר לצייר אותו או להגיע איתו מנקודה לנקודה, להרבה נקודות, להרבה מקומות, להרבה קווים. ובאמצעות קווים הרבה, אפשר להגיע לאיזו רשת. שוב, רב-קו, רב מג, הכל בו, כל האפשרויות טמונות שם, כן, כך זה אצלי.
ולמה עתידני, כי כבר אי אפשר לקנות סתם כרטיס אצל נהג האוטובוס, או המבקר, או בתחנה, צריך רב-קו, צריך אפליקציה, צריך שייפתחו בפניי כל הדרכים וכל הקווים של התחבורה הגרועה בירושלים, צריך רב-קו, צריך רב מג, צריך אז צריך.
אמנם עד כה התניידתי ואני מתניידת ברכב, אבל ירושלים, יש מחיר לחיים בה, פה פסטיבל, שם פורמולה, פה ארוע בהר-הבית, שם חפירות, פה ברכת כֹוהנים, שם קללת אלוהים, פה נשיא ארה"ב, שם 26 מנהיגים, ואפילו הרב מג פוטין ושם סתם כך, השיירה השחורה והצופרת של מי שחושב עצמו גם כן רב מג, ויש שיישבעו שהוא באמת כזה, והעיר סגורה ומסוגרת, בהשוואה לסתם עיר מפוקקת, חסרת מגרשי חניה.
"מלך, מלך" עובר הלחש, "פנו דרך, פנו כביש!"
לפחות, לא צריך להשתחוות, אם כי ללקק תמיד לא יזיק. אז את רגלי אני מגייסת, אבל ירושלים בכל זאת היא העיר הגדולה ביותר בישראל, היא ענקית ואי אפשר להתנועע בה רק ברגל.
כיוון שגם הבריאות פה ושם לא מה שהיתה, החלטתי לרכוש רב-קו. כרטיס רב-קו קונים במשרדים שנועדו לרב-קו בלבד.
אמנם לשכונות הדרומיות של ירושלים הרכבת הקלה לא מגיעה, (אני גרה באבו תור) אבל בכל זאת, אוטובוס, לפעמים רכבת קלה מנקודה מסויימת והלאה, רב-קו החלטתי מזמן, אבל בין ההחלטה לביצוע עבר זמן עד שהגעתי שלא לשמה, לאיזה קניון בגילֹה, (שכונה בירושלים), דומה לקניון שכוח אל באיזו עיר ספר, מוזנח, נטוש בחלקו, קר ולא מואר דיו. כל חנות שם יכולה להתחרות בחנויות מוזנחות בקהיר, אפילו הייתי מהמרת על עזה, אם כי לא הייתי שם בשנים האחרונות ואני רק יכולה לתאר לעצמי, מה הולך שם ואיך זה נראה.
הגעתי לקניון הזה מסיבה אחרת לגמרי, ופתאום לפניי, בתוך ההזנחה הכללית, משרד של רב-קו. הנה ההזדמנות שחיכיתי לה, זה הרגע, עוד רגע יהיה לי רב- קו!
המשרד, כעשרים מטר גודלו, מצויד בשלט פרסומת לרב-קו, מכוֹנה, שבה מטעינים את רב-הקו ושלושה שולחנות. הכסאות של שניים מהשולחנות לא היו מאויישים. ליד השולחן השלישי ישבה אשה צעירה וליד שולחנה עמד לקוח. כך על כל פנים שערתי. עוד אשה צעירה נטשה את השולחן האחר והלכה לכיוון השולחן המאוייש ופנתה, כשאחוריה אליי, לכיוון דלת פתוחה של שירותים. תוך כדי ההליכה והפניית הגב, היא כמובן דברה בסמרטפון.
וכשאף-על-פי-כן ולמרות כל הנ"ל, שאלתי, אם תוכל לעזור לי, אמרה משהו לא ברור, שלא היה מכוון אלי, אלא לכיוון השירותים. שמעתי הברות נאמרות, אבל יסלח לי אלוהים, גם השמיעה לא מה שהיתה פעם, לא יכולתי לחבר את ההברות לאיזושהי משמעות.
ותוך שאני עומדת שם חסרת אונים מול גבה המתרחק ודמותה שנעלמת בשירותים, אבל איננה סוגרת את הדלת, נכנס למשרד בחור צעיר, נושא תרמיל ענק, נעמד ליד השולחן מולי, שכרגע התפנה מזו שגבה היה אלי ופניה היו לשירותים.
שאלתי אם הוא יוכל לעזור לי, הוא עשה סימנים עם הידיים ועם הראש שעוד מעט, רק רגע, "אתארגן קצת" אמר לי. ואני מה נותר לי לעשות חוץ מלהנהן.
אז הנהנתי. והוא הוריד את התרמיל, הוריד את המעיל תלה אותו על הכסא, פתח דלת ארון מאחוריו, הוציא משם והתחיל ללבוש איזו חולצה שפעם היתה לבנה, אולי חולצת שרות של פקידי הרב-קו, כולה מקומטת, כאילו שברגע זה הוציאו אותה מהכיס. הוא לבש את הכותנת המסמורטטת, כפתר את כפתוריה, לאט, לאט מאד, אני מוכרחה לומר.
בינתיים גם זו מהשירותים יצאה ושוב הדלת נותרה פתוחה, שלא לדבר על מראה המשרד כולו שהזכיר איזה חור נידח במשרד צבאי בשנות השבעים, או משרד ציבורי כלשהו בארץ קומוניסטית לפני שישים שנה. הכרתי משרדים כאלו. אבל שם, למרות העזובה הכללית, לפחות היה סדר.
סוף-סוף הבחור גמר לכפתר את כותנתו ולהכין את המיכון שלפניו. שאל מה אני צריכה, ובקש את תעודת הזהות שלי/
"ותחייכי" אמר, אף שנתקפתי רצון לבכות.
"פֹה למצלמה", הוסיף, כי צריך תמונה שלי על כרטיס הרב-קו.
בתמונה יצאתי חמוצה ורעת מראֶה לפחות כמו מראֶה משרד הרב-קו. השתלבתי בסביבה, שלא לדבר על כך שנהייתי חלק מאומת ההייטק.
ולמה בכלל טרחתי לכתוב על המשרד הנידח הזה, ועל הרב-קו, כי הוא משל, מראה לחיינו בארץ, לטיב השירותים שמקבל האזרח במדינה שיומרותיה גבוהות כל כך, יענו, אומת הייטק.
סליחה, על מה אני מלינה, הרי במדינת ההייטק שלנו, כך בסקרים, הרוב מאושר.
לכו להצביע!
כתבה:באבא יאגה
© כל הכויות שמורות לבאבא יאגה