על הפנים שלה נח חיוך מקנטר כשהיא שואלת, מממ, אני מהמהמת, כאילו הופכת את הדברים בתוכי, למרות שהתשובה מונחת לי על קצה הלשון. אני מגלגלת אותה בין השפתיים, משחקת את המשחק שלה. ארבעה. לא הגזמת קצת? החיוך שלה קורץ אלי עכשיו. לא הגזמתי בכלל, מהמקום שאני באה זה כל כך מעט.
היא חושבת עכשיו ארוכות. הופכת את הדברים בראשה הקודח, מלטפת את שיערה מבלי משים.
אז זה קשור למקום ממנו את באה? זה משפיע על הרצון שלך?
כנראה שכן. תמיד רציתי הרבה.
היא פורמת גומיה שחורה משיערה השופע, אוספת אותו מחדש בתנועות איטיות, מגלגלת לפקעת מרושלת. שותקת. איכשהו השיחה שהתחילה בקריצה הופכת להיות עמוקה ורצינית פתאום. אני חושבת כמה מצחיק שלסביות אף פעם לא מפספסות את השאלה הזו, כאילו היא תהיה זו שתכריע את העתיד שלכן יחד, כאילו בתשובה משתקפת כל האישיות שלך.
בנות או בנים?
בנות.
למה?
כי בא לי בנות.
איזו לסבית את!
תודה.
העיניים שלה כל כך יפות, אפשר לראות בהן את התשוקה והסקרנות שלה, את חוסר המנוחה והכמיהה לדעת כל דבר. היא פותחת בירה, וכשאני מסרבת היא אומרת, איזו מין לסבית את? אני מחייכת, משועשעת.
אני רוצה אחד וגם זה יותר מדי.
אם זה יותר מדי אולי עדיף בכלל לא? אני תוהה. זה גם בסדר, את יודעת..
כן, היא לוגמת מהבירה באיטיות, אני מביטה בהשתאות בתנועות העצלות שלה, הן כל כך סותרות את מבע העיניים היוקדות. חשבתי על זה בעבר, אבל עדיין, אני רוצה מורשת ומישהו שיחזיק את הידיים הרועדות שלי כשאהיה זקנה. אגואיסטי, אני יודעת.
כולנו ככה.
היא מייצבת את הבירה בין הירכיים, מפזרת שוב את שיערה, חסרת מנוחה. תביאי, אני אומרת, לוקחת את הגומיה ומשרבבת אותה אל פרק ידי, השיער שלה לח, גמיש בין האצבעות שלי, מדיף ריח נעים שמזכיר קצת מרשמלו. אני קולעת לה צמה, כזו שיהיה קשה לפרק בקלות, משאירה קבוצת שיער ארוכה בקצה, נועלת אותה בגומי השחור.
עכשיו אני מבינה כמה מתאים לך בנות. היא מחייכת, כמעט צוהלת מההבנה שלה, ושתינו צוחקות.