ואלה פקודי המשכן
פרשת "פקודי" פותחת בפסוק: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה..." וחז"ל לומדים מפסוק זה שמשה מסר לבני ישראל דין וחשבון על התרומות שתרמו עבור בניית המשכן, ורואים בכך מסר חשוב על חובתו של כל מנהיג ציבור למסור דין וחשבון למונהגיו על השימוש בכספי הציבור. הדבר מלמד גם על צניעותו וענוותו הגדולה של משה, שהרי הקב"ה העיד עליו "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", ואף על פי כן לא החזיק טובה לעצמו וראה עצמו מחויב למסור דין וחשבון לציבור.
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מלמד אותנו עד היכן מגיעה חובתו של אדם לדבוק במידת הענווה וכך הוא כותב בפרק כ"ב: "אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו להתנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאוד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר. הא למה זה דומה, לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל כך ירבה הבושת שיבוש. כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך...הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם."
וכותב עוד הרמח"ל בפרק כ"ג: "כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש וליכלם. הא למה זה דומה? לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת כל שכן שייכנע גאונו וישכח שאון גאוותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה."
אם דבר זה נכון לגבי כל אדם, על אחת כמה וכמה שהדבר נכון לגבי משה רבנו שהגיע לשיא השלמות האנושית וחסרונו היחיד הוא היותו "שכל הנמצא בחומר" (כלשונו של הרמב"ם בשמונה פרקים), וזוהי גם אותה מעלה שנוסחה ע"י הרמח"ל במילים: "אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה". משה רבנו לצד הכרתו את שלמותו בעבודת ה' שהיא השלמות האמיתית, גם זכר היטב שבקטנותו גדל במצרים לתוך שלמות הקניין שהיא ע"פ הרמב"ם הפחותה שבשלמויות. שלמות הקניין אין משמעותה רק ריבוי הממון, אלא אף מעמד חברתי וכבוד וכל אלה הם דברים זמניים וחולפים וכלשון הרמב"ם "דבר שאין לו קימא". גם הרמח"ל כותב על כך בהמשך דבריו "כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד, והמכובד לנקלה".
כה מדהימה היא העובדה שמשה רבנו אשר התחיל את חייו בהבלי העולם הזמניים והחולפים, סופו שזכה להכיר את ה' שהוא האמת והנצח. אולם דווקא משום כך אין לו טעם להתגאות שהרי הוא יודע שמעלתו זו ראויה להיות מנת חלקו של כל אדם, וכלשון הרמב"ם: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו".