הימים האחרונים קצת הזויים.
אני לפעמים יותר היסטרית ולפעמים פחות. אני צריכה לעשות כמה דברים כדי להגיע לשיווי משקל ואז אני בסופו של דבר מגיעה אליו.
יש לי פשוט שני צ'ק ליסטים בראש: טו דו ליסט וטו הב ליסט.
הראש שלי נע בין היסטריה קלה, חרדה קלה וחוסר שקט לשלווה ורוגע.
אני פשוט חייבת כל פעם לעבור על כמה דברים ואז אני נהיית בסדר.
יום שבת בערב, אני עם חברה בחוץ. סוגרים הכל. אני עובדת מחר מהבית. אני חוזרת הביתה עם תחושה קלה של מועקה, קופצת לסופר לקנות מיץ חמוציות כי אני מרגישה שאני הולכת לחטוף דלקת בדרכי השתן. לא בטוחה אם לא שתיתי מספיק או לחץ. שנים לא הייתי ברמה של מיץ חמוציות, למרות שאני סובלת באופן כרוני מהמצב. בשנים האחרונות המון מים היו פתרון מספיק.
אני קונה עוד כמה דברים בסופר, ואחרי שהמוכר מבטיח לי שאין להם שום בעיה והספקים מגיעים והם עסק חיוני אני משכנעת את עצמי לא לקנות חלב כי יש לי בבית.
אני חוזרת הביתה שמחה וקמה בבוקר יום ראשון קצת היסטרית.
מתחילה לעבוד, עובדת מספיק, פחות היסטרית.
יותר היסטרית- משננת בראש מה יש לי. יש מים, יש דלק, כי מילאתי אתמול בדרך למרות שהיה לי, יש לי סבון כלים.
ממשיכה לעבוד. מדברת עם הבחור שאני יוצאת איתו, נפגשים אצלי לשנ"צ.
אחרי שעה וחצי של ניסיונות כושלים להתגבר על החרמנות ולישון, אנחנו נסחפים עם היצר.
הוא נשאר לישון ואנחנו רואים סרטים שלא צריכים לראות בתקופה הנוכחית כמו הסרט הזה עם המחלה המדבקת שכולם רואים.
אנחנו ישנים מחובקים, מזיעים מחרדה כל הלילה למרות שקפוא. מנסים לעשות סקס שוב באמצע הלילה אבל מתקפלים באמצע מרוב עייפות. הכל מוזר. אנחנו רוצים להיות קרובים, אבל החרדה מהמצב אוכלת אותנו. יותר נכון, החרדה אוכלת אותי. אבל יש לי הרגשה שגם אותו.
לפני שהלכנו לישון צחקנו על המסלולים המביכים של חולי הקורונה בישראל וראינו סרטים נוראים, אבל בלילה השדים יוצאים.
אנחנו קמים בשני בבוקר מחויכים ואני נוסעת לעבודה כדי להביא דברים.
אני נספחת ליום של פגישות ושיחות שלא התכוונתי אליו. מתה לצאת. מנשנשת פריכיות כי לא הבאתי אוכל ואין כלום לקנות. אני גם לא אקנה, כי מי יודע מי מכין את זה ואם יש לו קורונה.
אני אורזת הכל זריז ומנסה להתגבר על החרדה.
יש לי פריכיות, יש לי את השניצל הקפוא שלי, יש לי את הנעליים שהבאתי מהמשרד.
אני חוזרת הביתה. אני נרגעת כשאני רואה שיש אנשים ברחוב. אני נלחצת כשאני רואה שהם עם מסכות.
אני ממשיכה לעבוד מהבית.
נתקפת חרדה ומבינה שאין לי שום דבר לחתול. קונה בהיסטריה דברים בשווי 600 שקל.
יש לי אוכל לחתולים, יש חול לארגז חול, יש אמפולות נגד פרעושים.
אני נרגעת וממשיכה לעבוד.
אמא שלי מתקשרת בהיסטריה לנזוף בי ולהתוות נהלים. אני לא באה אליהם בשישי, אין סדר פסח עם המשפחה המורחבת, אני צריכה לשטוף ידיים ולהחליף מגבות כל הזמן. אני מסכימה איתה בהכל. לראשונה אני לא חושבת שהיא היסטרית מדי. כי אני מרגישה שאנחנו חיים בסרט.
אני ממשיכה לעבוד.
מדברת עם הבחור ואנחנו נוראים. אומרים שאם נסיים לעבוד נקבע שוב להיום.
אני עובדת מספיק ונרגעת. הוא בדרך.
אני חושבת שאנחנו מדחיקים את החרדה כי טוב לנו יותר ביחד. אבל האמת היא שאנחנו ישנים ביחד כבר לילה שלישי בארבעת הימים האחרונים.
אני מרגישה שהסקס לא הרס לנו ושאנחנו באמת לומדים להכיר אחד את השנייה, אבל זה לא קצת קיצוני?
אני מגלגלת בראש את הדברים לפני שהוא בא.
יש לי שמפו, יש לי פתיתים, יש לי פסטה.
אני מפחדת שינעלו את כולנו באמת.
עוד שבועיים אני אצטרך לעשות שפם וציפורניים.
אני חייבת לקנות שעווה זה לא יגמר טוב. אני אצטרך לטפל בזה בעצמי.
אני נושמת עמוק כי הוא עוד מעט מגיע. מחר אבדוק מה יש לי פה בארונות.
ואני לא מנסה רק לשרוד את היום, ממש לא.
אני רוצה לצאת מהסיפור הזה עם יותר ממה שיש לי עכשיו ולא פחות. יותר חוזק מנטלי, יותר כישורים לחיים. אתן לעצמי שתי סטירות, אלמד לעשות דברים לבד. כן, תצחקו. אני אלמד לבשל יותר טוב, לעשות שפם לעצמי, להתאמן בבית, להעסיק את עצמי בלי להיות בחוץ, אתחזק מנטלית, אפסיק לעשן.
זאת לא אפוקליפסה, זאת הזדמנות. ואני לא אתן לה לברוח ממני.