היי.
כןכן. זה באמת זה. לאחר עשרה חודשים (כמעט. עוד כמה ימים, אבל מי סופר?) זה הגיע.
בתכלס אפחד לא באמת נכנס לי לבלוג, אז למי אכפת? אבל למי שכן נכנס, well, נתקעתי באחת הפסקאות, ואז בפסקה אחרת נתקעתי שוב. ואז לא הייתי על המחשב משו כמו נצח, ורק היום יצא לי לסיים את הפסקה האחרונה.
WHATEVER!!
זה הולך להיות מעפן כי התעצבנתי כל כך ואז פשוט אמרתי 'מה שיוצא אני מרוצה', ויצא מה שיצא, אבל אני ממש לא מרוצה. זה מעפן. זה מעצבן. אבל אתם תתמודדו. אוקיי?
אתם לא מבינים כמה זה קשה לכתוב על ארטמיס. פשוט לא מבינים!! T.T
אז... סיימתי לחפור. תהנו!! (אם מישו קורא את זה.)
_____________________________________
ישראל:
בבוקר היה אפשר למצוא את אורפז ממהרת לבית הספר לבדה. זה לא קרה לעיתים קרובות, ובטח שלא מרצונה שלה.
ליפז ניסתה לשוחח עמה לפני שתספיק לצאת, אך ללא הצלחה מרובה. אורפז פשוט דילגה על ארוחת הבוקר שהוצעה לה ויצאה מהבית.
ליפז נאנחה. היא לקחה את דגני הבוקר שאיש לא נגע בהם והכריחה את עצמה לאכול.
"את." שמעה קול מאחוריה. הכף המלאה דגני בוקר נעצרה בחצי הדרך אל פיה. "את.. תקשיבי לי שנייה." הוא בא להתיישב לידה.
"מה?" היא המשכיה לאכול כמחווה שמראה שלא מפריעה לה העובדה שאדם זה יושב לידה.
"תראי, אמא שלך סיפרה לי מה שקר..- "
"לא אכפת לי." קטעה אותו בגסות בעודה קמה לכיוון הכיור. "אם היא סיפרה לך או לא, זה לא אכפת לי. אם באת לבקש סליחה, ואני בספק, אני לא רוצה לשמוע. אם באת ללעוג לי, אני אחזיר אש מהצד שלי."
"לא באתי לבקש סליחה," נחר, "וללעוג לך לא ייתן לי שום דבר. באתי לספר לך משהו. נטו בשבילך."
"שמור את הנשימות שלך. אני לא מעוניינת לשמוע." היא עשתה את דרכה אל חדרה והחלה לעלות במדרגות. כסא נגרר למטה, ומיד לאחר מכן הוא הופיע מאחוריה.
"אני יודע משהו לגבי אביך. זה קשור לעובדה שהעברתי את הבת שלי בתי ספר ללא התראה. לא רציתי שתיתקל בו במקרה וזה יוביל אותו לפגוש את אמך."
ליפז התנשפה. היא יכלה לפגוש את אביה, אך הוא מנע זאת ממנה. ואמה שיתפה פעולה! היא הבינה שבעלה של אמה קיבל אותה אפילו כשהיה ברור כשהייתה עם גבר אחר, אבל למען השם, היא יכלה לפגוש את אביה!
התחילו להעביר את אורפז בתי ספר עוד כשלמדה בכיתות נמוכות. למען השם! העבירו את אורפז בית ספר רק לפני כמה ימים. יכלו כמובן לקבל את אורפז באמצע שנת לימודים בעזרת 'תרומה נדיבה' מצד האדם שאותו חשבה לאביה. האם זה אומר שאביה אכן יכול היה לפגוש אותה?
"אבא שלי יודע שאני קיימת?" שאלה את השאלה הראשונה שעלתה במחשבתה.
"חשבתי שאת לא מעוניינת לדעת דבר."
"ענה לי!" היא הביטה בו בדמעות עצורות.
"אמא שלך הביאה אותך כשמלאו לך שני חודשים. היינו במצב קשה והיא הייתה צריכה להישאר שם למשך זמן ארוך מאוד. כמעט שנה. לא יכולתי ללכת איתה. הייתי חייב להישאר בארץ." הוא החל לצעוק את המילים, מדבר מהר. שופך הכל. "קיבלתי אותה חזרה. אני לא אעזוב אותה. קיבלתי אותך! היא התחננה שאבין! אין לך זכות לבכות על כך שלא נתתי לך לראות את אביך. גם הוא אהב אותה!"
ליפז כבר לא עצרה את דמעותיה, והן השאירו שבילים על לחייה.
לאחר שנרגע, אמר, "לאן את מתכוונת ללכת ומתי את מתכוונת לחזור?"
היא כחכחה בגרונה וענתה בקול יציב, "אני מתכוונת לשהות באירלנד. ואל תדאג, לא אטריד אותך עוד. אני לא מתכוונת לחזור. "
-אירלנד-
התלחשויות ליוו אותו בכל מקום שעבר בו. רוב התלמידים חשבו כנראה שאם ידברו חזק מידי זה יפריע לו ומיד ישלח את שומר הראש הפרטי והמאיים שלו לסיים את העניין.
היו כאלה שניסו להיות 'גיבורים' ליד חבריהם, ומידי פעם זרקו לעברו מילים גסות. היו פעמים שהוא היה נורא משועשע מן העניין, ולכן החזיר להם מבט כחול וקר עם חיוך ערפדי ומשועשע. זה גרם להם לבלוע רוק ולגרום להם לרצות לפתוח את העניבה שלחצה להם מעט על קנה הנשימה.
לעיתים רחוקות היה מחזיר אש. מובן שאיש לא יכול היה להוכיח שהוא זה האחראי על הדבר. זה ארטמיס פאול, ואת ארטמיס פאול לא תופסים.
המצב כעת לא היה שונה במיוחד. הלימודים עוד לא התחילו, אך התלמידים היו צריכים לשהות בפנימיית בית הספר כמה ימים לפני תחילת הלימודים.
ארטמיס עשה את דרכו אל עבר חדר האוכל, ובעת שנכנס הלחשושים הקיפו אותו מכל עבר. כולם קיוו שהשנה לא יחזור לבית הספר, ולא כולם טרחו להסתיר זאת.
"הי, ארטמיס, מה קרה שהשנה חזרת? חשבתי שהבהרת את עצמך די טוב שנה שעברה. החלטת בכל זאת לבוא?" אמר אנדי, בחור מתולתל נמוך קומה ועגלגל. ארטמיס נורא הלחיץ אותו, אך אביו לחץ עליו לנסות להתחבר עימו מאחר ורצה להרחיב את עסקו ולשם כך רצה כשותף לדבר את ארטמיס פאול האב.
ארטמיס הביט באנדי בעודו לוקח מגש, גיחך והסתובב.
אנדי נשם לרווחה; אם אבא שלו רוצה שמישהו ייצור עם ארטמיס פאול השני שיחה, אביו מוזמן לנסות.
ארטמיס העמיס על המגש מעט ירקות, מוצרי גבינה, חביתה והוסיף שתי פרוסות לחם שיצאו זה עתה מן התנור.
מובן שהיה מגוון רב יותר של מאכלי בוקר, אך ארטמיס הסתפק במאכלים שידע כי לא מציפים אותם בשמן.
לאחר שהלחשושים אודותיו פסקו, הגיע נושא חדש. תלמידה חדשה מארץ זרה מגיעה ללימודים.
-ישראל-
"אל תעצבני אותי ותפתחי לי את הדלת המזויינת הזו כבר!" ליפז דפקה בכח על הדלת.
"עזבי אותי!!"
"אם לא תפתתחי לי אני אעזוב אותך מבלי להגיד לך להתראות."
נשמע 'קליק' של סיבוב מפתח, ואחריו נפתחה הדלת לכדי סדק כשאורפז עומדת שם בעיניים דומעות.
"הגיע הזמן."
ארבעה ימים ניסתה ליפז לתפוס את אורפז, אך זו הייתה עקשנית וסרבה לפגוש באחותה. בכל לילה הייתה ישנה אצל חברה אחרת, וכשהייתה מגיעה הבייתה סרבה לפגוש במבטה של ליפז. כשליפז ניסתה לדבר איתה היא פשוט הסתגרה בחדרה והפעילה את המוזיקה שלה בעוצמה כל כך חזקה שליפז בקושי יכלה לשמוע את עצמה.
"לאן את עוזבת?" שאלה אורפז בקול צרוד, מה שגרם לליפז לחוש צביטת אשמה.
ליפז לקחה נשימה עמוקה, "אני עוזבת יומיים. אני נוסעת לאירלנד."
"מתי את חוזרת?"
ליפז לא ענתה. היא שיחקה בעצבנות באחת מהשרשראות שהקיפו את מותניה והשפילה את מבטה.
"ליפז..?" התייפחויות הגיעו מכיוונה, וליפז חיבקה אותה בכוח.
"אני ממש מצטערת, אור, אבל אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה לחזור."
"אני מבינה, זה בסדר. אני פשוט נורא אתגעגע אלייך."
"אני יודעת. אני אתגעגע אלייך גם."
לאחר המון בכי מצידה של אורפז, והבטחות לשמור על קשר מצידה של ליפז, נרדמו שתיהן בחדרה של הראשונה.
_________________________________________
אה.. וול. תגיבו? ><"
סיא נקסט טיימ, ליאור. 