כמו שסיפרתי ברשומה הזו, הטיסה שלי מישראל לניו זילנד היתה קשה - וכללה עצירה לא צפויה בבנגקוק לשהות של כמעט 24 שעות. חברת התעופה דאגה לי ולנוסעים אחרים שפיספסו טיסות המשך למלון מאוד יפה ונחמד לבלות בו עד שנצטרך לצאת שוב לשדה התעופה של בנקוק לטיסה הבאה שלנו.
אמנם היו לנו כמה מגבלות. כמו למשל העובדה שלא ממש היה לנו זמן לטייל בעיר. או אני למשל חשבתי להנות קצת מהבריכה היפה שהיתה במלון (במיוחד לאור העובדה שתאילנד היא מדינה חמה), אבל לצערי המזוודה שלי לא הגיעה ולכן לא היה לי בגד ים ללבוש לבריכה, וגם אם היה לי זמן לטייל בעיר הייתי נאלצת להמנע מזה עד שיגיעו לי בגדים להחלפה (כי מן הסתם הייתי מזיעה מחוץ לחדר הממוזג בחום ובלחות של תאילנד - והיתה לי עוד טיסה שבה הייתי צריכה לשבת כמה שעות ארוכות ליד אנשים אחרים שכנראה היו סובלים מאוד מריח הזיעה שלי). בערב הראשון פשוט הלכתי לאכול ארוחת ערב מאוחרת יחסית (כי נחתנו בערב, לקח לנו זמן לצאת משדה התעופה ואז גם היתה לנו נסיעה עד המלון - שבו כמובן היינו צריכים לעשות צ'ק אין), התקלחתי, והלכתי לישון לשנת לילה טובה אחרי לילה ללא שינה פלוס טיסה ביום לפני כן. התעוררתי מוקדם בבוקר כי ציפיתי שהמזוודה תגיע מוקדם (וקיוויתי שזה יקרה כדי שיהיו לי בגדים להחלפה וגם בגד ים), אבל המזוודה הגיעה לי בדקה התשעים - ואת רוב היום ביליתי במנוחה בחדר ובהליכה לחדר האוכל.
אבל המלון היה מאוד יפה ונוח. נכון שאני לא מהטיפוסים שנהנים מ"נופש", אבל אחרי יממה שכללה שתי טיסות (אחת מהן ארוכה), המון שעות המתנה בשדה תעופה שאין בו מקום לישון, ולחץ רציני בגלל העיכוב בטיסות - חדר מלון נוח שבו אני יכולה לשכב ולקרוא ספר בשקט או לנמנם הוא דבר נהדר, במיוחד כשהיה צפוי לי טיול מאוד פעיל מבחינת כמות הליכות, ושברוב הזמן נישן בו באוהלים (שלא לדבר על העובדה שבישלנו יחד חלק די נכבד מהארוחות בצורה די בסיסית, כך שאוכל מפנק ממסעדה הוא די פינוק). כנראה שבגלל זה הייתי נהנית יותר מחדר המלון והארוחות בו בטיסה חזרה לארץ כשהייתי עייפה מהטיול, כשכבר לא הייתי בלחץ להגיע ליעד שלי, ושמחה לישון במיטה נוחה ולא באוהל (ותאמינו לי שבטיול הצורך הזה לבנות ולפרק את האוהל ולישון בו בשק"ש נראה לפעמים נצחי למי שלא ממש מסתדר עם זה) וגם לאכול אוכל טוב ולא רק כזה שבישלנו בשטח - במיוחד כשמישהו אחר משלם על כל הכיף הזה.
בדיעבד חבל לי שלא נהניתי יותר מהמלון עצמו. כיום עם מגבלות התנועה והטיסה שנובעות ממשבר הקורונה, והעובדה שפוטרתי ואני כמעט חודשיים מחפשת עבודה - כנראה אומר שהסיכוי שלי להנות מנופש כזה, או לבקר שוב בתאילנד או ניו זילנד (או כל יעד אחר) הוא כרגע נמוך, ואולי אפילו הוא נמוך עד לא קיים לאורך זמן.
פעם זה כנראה לא היה מפריע לי מי יודע מה. אני חושבת שעד שהתחלתי לעבוד בחברה האחרונה שבה עבדתי, טיולים לחו"ל לא ממש היו הקטע שלי - חוץ מהתקופה שבה התגוררתי בארה"ב שבאמת ניצלתי את ההזדמנות לטייל הרבה בצפון אמריקה. אבל כשחזרתי לארץ, יצא לי רק פעם אחת לצאת לחו"ל בטיול מאורגן לאיטליה כשכפו עלינו בקיץ 2007 לקחת חופש בשבוע האחרון של אוגוסט.
השינוי בגישה שלי לטיולים היתה הדרגתית. כשפוטרתי בקיצוצים בשנת 2008 - וכשמצאתי עבודה שוב די מהר, מי שהיה המנהל שלי בחברה החדשה הציע לי לקחת חופש לפני שהתחלתי לעבוד כי באופן טבעי היה צפוי לקחת לי כמה שנים טובות לצבור מספיק ימי חופש כדי שאוכל לצאת לחו"ל. ואכן ניצלתי את ההצעה, ונסעתי לטיול של שבועיים לארה"ב, שכללו כמה ימים בסן פרנסיסקו, טיול מאורגן באיזור דרום מערב ארה"ב, ואז עוד כמה ימים בניו יורק.
ובגלל שכל כך נהניתי מאותו טיול - ביקשתי חופש בערך שלוש שנים אחר כך כדי לצאת לטיול של חודש לאלסקה עם אותה חברה. ושלוש שנים אחרי זה יצאתי לטיול אפילו קצת יותר ארוך שהיה טיול חוצה ארה"ב. ואיכשהו נוצרה לי תדמית של "מישהי משטיילת טיולים מאוד מיוחדים". ופתאום שמתי לב לזה שבאביב 2016 כשהייתי שוב צריכה לנצל ימי חופש טסתי לשבועיים לספרד, ובאותו הקיץ אחרי שנים של מחשבה על טיול הרכבת הטרנס סיבירית מצאתי טיול מאורגן של החברה הגיאוגרפית שביצע אותו, ואחרי שנהניתי בו בסין - שנה לאחר מכן כבר טסתי לטיול מאורגן בסין. ואז שנתיים אחרי זה, כששוב היו לי יותר מידי ימי חופש - ניצלתי את ההזדמנות לטוס לניו זילנד - ובמקביל כבר התחלתי לחשוב על הטיולים הבאים לדרום אמריקה, ולאוסטרליה, ושוב לאלסקה ולניו זילנד עצמה כדי להשלים שם דברים שלא הספקתי.
אולי היה לי קל יותר בחיים אם לא הייתי "מתמכרת" כך לנסיעות "מיוחדות" ולא השטאנץ הסטנדרטי של לנסוע לסופ"ש לאירופה כחלק מהחופשה השנתית שלי. אבל הרצון הזה כבר קיים, והייתי שמחה לדעת שתהיה לי בעתיד את האפשרות לחסוך כסף כדי להמשיך לנסוע כך, גם אם לא כל שנה.