היינו ביחד עד יום שלישי בערב, דבק לגמרי. ביום שלישי החלטנו שצריכים את ההפסקה הרגילה של 24 שעות. ואז ביום רביעי החליטו שאף אחד לא יוצא מהבית ואנחנו ממש לא גרים 100 מטר אחד מהשניה. נ-ה-ד-ר.
עברנו כמה ימים דביקים של שיחות וידאו וג'יז'דורים עד שאתמול הוא הגיע למסקנה שהשותף שלו יכול להסיע אותו לפה, כי השותף שלו עובד חיוני. נהדר!
קמתי בבוקר וסימסתי לו, כרגיל. ואז המשכתי את החיים שלי. אחרי שעתיים בערך קלטתי שהוא לא ענה על זה ויש לו רק וי אחד.
בהתחלה אמרתי, טוב, הוא יתעורר עוד מעט.
אבל זה התחיל לאכול אותי מבפנים.
שוב זה קורה לי? שוב מישהו נעלם לי? אחרי שחשבתי שכבר מצאתי את האחד? אחרי שמצאתי מישהו שטוב לי איתו? למה אני חייבת לחשוב שכל אחד הוא האחד ואז לגלות שהוא סתם אפס?
אני בודקת אם הוא מחובר בפייסבוק. הוא מחובר. אני אומרת לעצמי תירגעי, תירגעי. אני מסתכלת ורואה שכל מי שאני מסתכלת עליו מחובר. אני לא בטוחה איך זה עובד מבחינה טכנולוגית. אולי הוא השאיר את המחשב שלו פתוח? אולי זה סתם אומר שכולם מחוברים?
אני מתחילה להריץ תרחישים בראש, ואז אומרת לעצמי מיסקראולי, מיסקראולי. תירגעי. גם השניים הקודמים לא ענו לך. ואז הסתבר שהם היו אפסים ועכשיו לא אכפת לך מה הם עושים ואם הם מחוברים לפייסבוק או לא. את צריכה להמשיך לעבוד ולא לתת לזה להגיע אלייך. אני ממשיכה לעבוד בלב כבד. לא מאמינה ששוב זה קרה לי. אבל עדיין יש תקווה שרק אין לו בטריה בפלאפון והוא יקום מאוחר ויענה. אני יודעת שהוא שתה אתמול.
אני חושבת לעצמי שאין מצב שאני עושה את זה יותר. הלב שלי לא עומד בזה. אני לא מסוגלת להעביר את עצמי את אותו דבר כל פעם. לפני כמה שבועות החברה הכי טובה שלי אמרה שהיא דיברה עליי עם עוד חברה טובה, והן אמרו ביניהן שהן ממש מעריצות אותי על זה שאני מסוגלת לתת צ'אנס כל פעם מחדש. לפתוח את הלב כל פעם מחדש. אפילו שקורים לי הדברים הכי נוראיים (אובייקטיבית, הכי נוראיים. גברים שאומרים שאני אהבת חייהם, משקיעים מלא בקשר, עושים את כל הסימנים הכי חיוביים ואז נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה, זה נורא). בקיצור, היא אמרה שהן ממש מעריכות אותי על זה. ואני אמרתי תודה ואז שתקתי. לא היה לי כל כך מה להגיד. אין לי מושג מאיפה אני מביאה את הכוחות, אחרי כל כך הרבה פעמים שנפגעתי.
אז אמרתי שדי, די. זה האחרון. אין מצב שאני עושה את זה יותר. אין מצב. ואז התחלתי להריץ תרחישים בראש אמרתי באמת?! את תיהי לבד כל החיים?! יבוא אלייך מישהו חמוד וירצה להכיר ומה תגידי לו?! "אין מצב שאני עושה את זה יותר"?! ברור שאת תרצי להכיר אותו!!! את תמצאי את הכוחות לחיות אחרי זה!!!
חמש דקות אחרי השכנוע העצמי הזה אני רואה נורית של הודעת וואטסאפ ומשכנעת את עצמי שאולי זו שוב הקבוצה של העבודה אבל יש לי תקווה בלב שאולי זה הוא. הוא שולח לי בוקר טוב בחזרה, ואני רוצה למות.
אני פותחת את המחשב כדי להתחיל לכתוב. לפני שהוא שלח את ההודעה אמרתי לכתוב? כן? לא? שחור? לבן? אני אפסיק את העבודה בשביל לכתוב על זה? המצב יהיה חרא באותה מידה בערב, זה יכול לחכות לערב, אני ממש מרוכזת במה שאני עושה כרגע. אבל אחרי שהוא שלח את ההודעה הייתי חייבת להוציא את זה. הבנתי שעשיתי סערה בכוס תה. כמובן, שהסערה הייתה רק בראש שלי. אני בחיים לא משתפת בה את הצד השני. השדים שלי הם שלי. מי שנשאר נשאר ומי שהולך הולך. אף אחד לא צריך לדעת שיש לי חרדת נטישה קלה אחרי שהכרתי גברים שזין עם עיניים זה תיאור מחמיא לאופי שלהם.
הוא מתקשר בשיחת וידאו ואנחנו מנהלים שיחה כיפית וקלילה. הוא חמוד באמת. הוא רק קם בבוקר וישר התקשר אליי בוידאו. הוא מעוך לגמרי. אני עושה הפסקה קצרה בכתיבה ומדברת איתו. הוא שואל מה אני עושה ואני אומרת לו שאני עובדת. שזה לא שקר ממש, פשוט עשיתי הפסקה קצרה כדי לכתוב. אף אחד שאני מכירה או שהכרתי לא יודע שאני כותבת. לא סיפרתי לאף אחד מעולם, ואין סיכוי שאני אספר.
השבוע סיפרתי לחברה עליו והיא אמרה לי שהיא שמחה בשבילי. אמרתי לה שהיא מקסימה, אבל שאני עדיין לא שמחה בשבילי. כי לא השתכנעתי שהכל סבבה. כי אני לא יודעת מה אני הולכת לגלות בהמשך. שיחת הוידאו הקלילה שלנו היום בבוקר לא הסגירה לו את זה. אבל מה שהוא כן יודע, כי אני באמת לא מתביישת להסתיר ממנו- זה שמבחינתי כל מה שקורה עכשיו לא אומר כלום. אנחנו באפוקליפסה. הוא לא באמת יכול להכיר מישהי אחרת, לכן אני לא יודעת אם הוא לא עושה את זה כי הוא לא רוצה או כי הוא לא יכול. מבחינתי השעון מתחיל כשהעולם יחזור להיות רגיל. נכון, לא אמרתי לו את זה ככה בדיוק, כי לא רציתי להעליב אותו ולהגיד לו ששום דבר שקורה עכשיו לא שווה כלום, כי זה לא מדויק. זה שווה משהו רק אם זה ימשיך אחרי הבידוד. המציאות עכשיו נראית כמו חלום גרוע, וכשזה ייגמר אנחנו נראה אם הוא נשאר חלק מההזייה או ממשיך הלאה.
יש לי כמה דברים בראש שיסמנו לי שהכל בסדר אחרי הבידוד... אם הוא יקיים את כל מה שהוא הבטיח לי שנעשה אחרי הבידוד (הרים וגבעות), אם בכלל נישאר ביחד, אם הוא יכיר אותי לחברים ולמשפחה שלו, אז אני אדע שהוא היה רציני כל הזמן הזה, ולא סתם סיפר לי את מה שאני רוצה לשמוע כדי שתהיה לו חברה לבידוד. עד אז... שנהיה כולנו בריאים.