לא יודעת עד כמה אני באמת חיונית, אבל החליטו שאני כן. אז אני כאן "עובדת".
לפעמים נדמה לי שתיכף יעירו אותי מהחלום הרע הזה. שמישהו יטלטל אותי ואתעורר מהסיוט הזה.
כבר כמה שבועות אני מייחלת לזה וזה לא קורה. אז כנראה שזאת המציאות שאחיה בה עוד זמן רב.
אני סתגלנית, יודעת לנווט את עצמי, יודעת להיות בסיטואציות ולהיות מאופקת אז אני מחכה שה"מכה" תחלוף, תתאדה, תיפתר.
אני לא השחקנית הראשית, אני רק עוד אחת מיני רבים מרגישים אותו הדבר.
בהתחלה הייתי בחרדות, בעיקר לסובבים אותי, אחר כך נרגעתי והחלטתי לתת ליקום להוביל, הרי אין לי שליטה על מה שקורה וגם לא תהיה.
אני משתדלת לשמור על שיגרה, לא להתפזר וזה מה שמשאיר אותי שפויה ורגועה.
שמעתי שאנשים פתאום מוצאים זמן לעצמם, מגלים את עצמם, עושים דבר שלא עשו קודם.
לי אין שום מוטיביצה לגלות את עצמי.
ולמרות הכאוס והרגשות שמשתוללים, אני חיובית.
