בשלהי חודש יוני 1948, הגענו לחופי תל אביב באוניה "מאסטרלה" עמוסה לעייפה בנשק צ'כי – עשרת אלפים רובים, אלפיים וחמש מאות מקלעים, חמש מאות מקלעי "בזה" כבדים, ותחמושת, כארבעים וחמישה מיליון כדורים. המטען היקר והחיוני שיועד לחימוש הכוחות הפורצים לטיהור הפרוזדור לירושלים, הועבר מצ'כיה על גבי דוברות בנהרות וברכבות דרך יוגוסלביה ההרוסה, עד נמל שיבניק הממוקם על אגם מקסים, ממנו הובילה תעלה לעבר הים האדריאתי. כיום מפוארת העיר שיבניק במלונות ואתרי תיירות, אך באותה העת הייתה שוממה וניכרו בחוצותיה מוראות המלחמה. ליד האנייה שעגנה למעשה במרכז העיר, שוטטו כעשרים ילדים, יתומי המלחמה, מהם פגועים ונכים שציפו לאוכל החם שאנחנו, מלווי האוניה – יהודה פרא ושאול ביבר, יונה ז'אבין ואנוכי – היינו מורידים להם פעמיים ביום, למגינת-ליבם של השלטונות שחששו מהפגיעה ב"שם הטוב" של אזרחי שיבניק. לאחר הטענת רבבות ארגזי-הנשק, הוטענה האנייה במאות טונות של לוחות עץ, באורח שימנע גישה למטעני-הנשק ויסתירם ממפקחי-האו"ם שנהגו לעלות על כל אנייה שהתקרבה ארצה, בכדי למנוע החדרת נשק ועולים חסונים לישראל.
בהגיענו לחופי תל אביב, עלו על הסיפון עשרות סווארים, בני סלוניקי, שהרעיפו עליו נשיקות וחיבוקים והחלו לפרוק במרץ את רבבות לוחות העץ, אוצר יקר בעת ההיא, שהוטענו שתי וערב ופריקתם הייתה קשה ונמשכה כיומיים. ברגע מרגש הגיעו הסווארים לארגזי-הנשק ושאגות שמחה וצהלה ליוו כל מטען שהורם מאפלת המחסנים והורד תוך מחיאות כפיים לדוברות בצד האנייה. דוברה אחר דוברה נגררה לפריקה במעגן הנמל ולהטענה על משאיות שהובילו את הנשק למחנה שרונה בפאתי תל אביב, שם עסקו מאות חיילים ונשקים בהסרת ה"גריז", ובהכנה מזורזת של כלי-הנשק להעברה לחזית. יהודה פרא, כיום בן צור ואני שבשעתו כוניתי "בוטרוס", היינו מיועדים לחזור לאיטליה על האנייה ולקראת השלמת הפריקה יצאנו בחשיכת הלילה ל"ביקור קרובים" קצר וכמובן מיהרנו לקפה "כסית" לראות את החברה. הלב נחמץ לשמע החללים הרבים מבין חברינו, שנפלו בקרבות הפריצה לירושלים, חבורת הל"ה ושיירות נבי דניאל ויחיעם, אך גם נהנינו לשמוע על נפלאות הנשק החדש שהגיע ברגע הנכון. מובן שלא סיפרנו שאנחנו הבאנו את הכלים והנה התגלה לנו יוחאי בן נון כשהוא מדדה על רגל חבושה כולה בגבס.
"נפצעתי בקרב על נבי סמואל" – הוא סיפר. למעלה משלושים מחברינו נהרגו בקרב הדמים ואיתם גם "פוזה" שהיה המפקד, ו"פוקסי" צבי מונש ידידנו הטוב, המתנדב מארה"ב.
משהתברר שיוחאי מרותק לגבס לכמה שבועות, הצענו לו להצטרף אלינו לנסיעה לאיטליה, תוך שאנחנו מבטיחים לזלמן פרח וליגאל אלון שהיו נוכחים בכסית, להחזיר את יוחאי במועד, בריא ושלם.
הגענו לנאפולי שחורים מאבק הפחם שכיסה אותנו, ולאחר רחיצה ברותחין במרחצאות הנמל, יצאנו בספינה, ללא תעודות, לביקור באי קאפרי ששכיות החמדה בו התפרסמו בספר "מגילת סן מיקלה" של הסופר השוודי ד"ר אקסל מונטה. לאחר שייט במערה הכחולה, שוטטנו בעיירה הקסומה ועלינו למרומי "אנא קאפרי" בפיתולי דרך, מעל תהומות שכמותם לא ראינו מעולם. לפתע, באחת מסמטאות "אנא קאפרי" נתקלתי בשלט נחושת קטן ועליו המליםMichelle Villa San. רעד עבר בגופי ונזכרתי בשעות הארוכות והמרתקות שביליתי בקריאת הספר האגדי בהוצאת "אמנות" בתל אביב, שהיה מנוקד ובתרגומו של י.ל. ברוך.
משכנו במצילה על השער והופיע שרת בחליפה שחורה.
"האם הד"ר אקסל מונטה בבית?" – שאלנו. "רצינו לשוחח איתו."
"הדוקטור חולה מאד, ולא יראה איש" – הפטיר השרת וסגר את השער בפנינו.
יהודה רצה להמשיך בטיול, אך אני לא ויתרתי וצלצלתי שנית.
"אנא אמור לדוקטור שאנחנו אוהדיו, מירושלים, ארץ הקודש, 'טרה סנטה'" – הכרזנו באיטלקית.
השרת נעלם מאחורי השער הנעול וחזר תוך דקה.
"הדוקטור שואל אם אתם 'עברים'?" (איבראי באיטלקית) - רטן השרת ואני היססתי. אולי יתנער מאיתנו אם ישמע שאנחנו יהודים. מכל מקום התמלאתי אומץ והשבתי בחיוב, איבראי, יהודים! השער נפתח לרווחה, ואנחנו צעדנו ביראת-כבוד לעבר חדר בוהק בלובן קירותיו ובאור השמש המסנוור. הסופר המהולל שכב על מיטת נזירים כשהוא מכוסה בסדין לבן, וסביבו פסלים רומאים ויוונים. ממול נשקף נוף הרים ותהומות ים תכול, מבעד לגינה פראית משובצת בעמודים עתיקים ופסלים אין ספור, ביניהם הספינקס המצרי הנודע.
השרת הושיב אותנו מסביב למיטה ואני לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. לא חלמתי שאזכה לראות את האיש שחשף את צפונות האי קאפרי במערות שמתחת ומעל פני המים, את שרידי ארמונו של הקיסר טיבריוס שקיווה למצוא באי, באור המבהיק של השמש ובצבע התכול של גלי הים, רגיעה לנפשו הסוערת.
לפתע נשמע בלחש קולו של אקסל מונטה:
"האם אתם ציונים?" – הוא שאל באנגלית.
"כן," – השבתי בכנות ובנחישות. "אנחנו מקדישים את חיינו לציונות!"
"גם אני הייתי פעם ציוני גדול," – השיב הסופר בלחש. "האם שמעתם על הסופר הרוסי הגדול מקסים גורקי? בשנת 1928 סייעתי לו להקים באמלפי 'הכשרה'" – אמר בעברית, "לחלוצים רבים בדרכם לארץ ישראל ועד 1936 הכשרנו שם מאות חלוצים שהתכוננו לעלות להתיישבות בקיבוצים."
קולו של הסופר נחלש והוא נרדם לעינינו ובעוד אנחנו משתאים ונדהמים, הופיע השרת בחתף והוציא אותנו מהחדר ודרך הגן לעבר השער והרחוב. מצאנו את עצמנו בין כפריים מובילים עיזים לבנות ומיהרנו אל הרכבל, שם הכרנו נערה יהודיה מנאפולי שהזמינה אותנו לביתה והייתה זו תחילת ידידות שהסתיימה בעליית בני המשפחה ארצה.
אני, מכל מקום, הייתי נרעש ורציתי להגיע במהרה לרומא ולספר שם לממונים ולחבורה על התגלית המרעישה.
לדאבוני, איש לא האמין לי ובעצם הכול לעגו לי ולתמימותי.
"איזה מעשיות אתה מפיץ? – טענו. "אקסל מונטה ומקסים גורקי ציונים? מכשירים חלוצים? ודווקא באמלפי הקסומה? ובכלל, הרי גורקי היה אז מבכירי בריה"מ ומה לו ולחלוצים היהודים?"
בהגיעי ארצה עם כל אנייה, ניסיתי לתאר את המסכת המופלאה שנמסרה לי ונתקלתי באותו לעג ועלבון, מה גם שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה; כך שחדלתי מלספר ושמרתי את האגדה בליבי.
עברו ארבעים שנה ויותר, רוסיה נחשפה בפני מבקרים וחוקרים מהמערב וגם מישראל והנה אני מוצא בכתב העת "נתיב" תיאור ביקורו של פרופסור מירושלים בארכיון מקסים גורקי במוסקבה, או בלנינגרד, שם מצא החוקר הישראלי למעלה ממאה מכתבים משנות העשרים, בין מקסים גורקי לביאליק וטשרניחובסקי, אוסישקין, ז'בוטינסקי ווייצמן. במכתבים מתעניין גורקי בנעשה בארץ, בהתפתחות היישוב ובשירים של ביאליק וטשרניחובסקי שתורגמו עבורו לרוסית ע"י זאב ז'בוטינסקי.
מתוך המכתבים המרתקים מתברר שמקסים גורקי היה מעורב בהסדרת אישור, כמעט בלתי אפשרי, ליציאה מבריה"מ עבור חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. התיאור החזיר אותי לסיפור ששמעתי בשנת 1948 מפיו של אקסל מונטה. מיהרתי לעיין באנציקלופדיה ואכן מצאתי שם שגורקי יצא לגלות בשנת 1928 ושהה ב"בדידות" באמלפי עד שנת 1936, כאשר "התפייס" עם ראשי המשטר הקומוניסטי וחזר הביתה "בכבוד גדול". תוך כמה חודשים הוא חלה ב"שחפת" ושבק חיים.*
כך התבהרה לי ההתרחשות שאותה תאר לי אקסל מונטה בלחישה כמה חודשים לפני מותו. נראה שמקסים גורקי שהיה בקשרים אמיצים עם ראשי הציונות, מצא אצלם תמיכה ופרנסה בעת מצוקתו באמצעות החווה באמלפי שהועמדה לרשותו, ואותה הוא ניהל ביחד עם ידידו אקסל מונטה.
יתכן ועדיין שרדו כמה מהחלוצים שהכשירו עצמם במורדות אמלפי הקסומה, לעלילות ההתיישבות בחום הלוהט של עמק יזרעאל ושמעתי, כי כמה מהם היו בין מקימי בלפוריה. האם נצליח אי-פעם לאתרם? האם אי-פעם תיחשף התעלומה? האם יצליח חוקר חרוץ למצוא רישומים וקבלות בגנזך ההסתדרות הציונית, המוכיחים את הקשר עם מקסים גורקי ואקסל מונטה לפני 70 שנה? ימים יגידו ויתכן שמצוי כאן חומר עשיר לסיפור מרתק מעלילות בראשית הציונות המעשית.
נ.ב. סיפורי פורסם בין חוקרי "נתיב" וע"י אוניברסיטת ת"א ואכן "חוקר חרוץ" השכיל לאתר בספריה כתב עת משנות ה- 20, המתאר את מסירותו של "הנסיך הציוני" אקסל מונטה, לחלוצים.
* התברר שזה היה גם גורלו של דב בורוכוב, שהתפתה לחזור לבריה"מ בשנות ה-30 לחייו ותוך כמה חודשים נפטר מ"מחלה קשה" בגיל 37. ב.ת.