"מקלחת התינוקות"

בעצם לא מדובר על מקלחת - אלא על חגיגה שבעצם נערכת למי שאמורה ללדת, לרוב ילד ראשון למרות שאין מגבלה כזו באופן רשמי, למרות שמצד שני המסיבות לילדים עתידיים הן יותר קטנות). למסיבה יש שתי מטרות: מצד אחד זה נועד לבשר על כך שעומד להוללד למשפחה ילד (כפי שכתבתי - לרוב ילד ראשון) והמשפחה כביכול בודקת מי מעוניין ויכול לעזור להם בגידול הילד - ומצד שני, המסיבה נועדה לתת למשפחה את המוצרים שהם זקוקים להם כדי לגדל את הילד (חיתולים, שמיכות וכו'). מכאן בעצם בא השם "מקלחת" (באנגלית shower) למסיבה הזו (ולמקבילה שלה "מסיבת הכלה"): אחד התרגומים של המילה האנגלית shower היא "להרעיף", ובשתי המסיבות בעצם מרעיפים על הכלה או האמא לעתיד מתנות. לכן למשל נהוג לרוב לערוך מסיבה (או לפחות מסיבה גדולה ורשמית) רק לילד הראשון, כי יש ציפיה שרוב הציוד יישאר וישמר לילדים עתידיים (ובמקרה של חתונה - הציפיה היא כמובן שהזוג יישאר נשוי לכל החיים, משהו שלא בהכרח תואם את העולם המודרני).

נזכרתי הבוקר במנהג הזה כי נתקלתי בפייסבוק בפרופיל של ל., מי שהיתה המנהלת האדמיניסטרטיבית שלנו כשהייתי ברילוקיישן באטלנטה לפני המון שנים. ל. האמריקנית היתה אז מישהי שהיתה מבוגרת ממני בערך בשנתיים או שלוש ונשואה צעירה יחסית, וכמה חודשים לפני שחזרתי לארץ היא ילדה את הבת הבכורה שלה (יש לה גם בן צעיר). מכיוון שהחברות הקרובות שלי בארה"ב היו ישראליות, לא ממש יצא לי להחשף לטקסים אמריקניים, ומסיבת התינוקות של אותה מנהלת אדמיניסטרטיבית היתה אחת ההזדמנויות הבודדות שלי באמת להחשף למסיבה שהיא משהו שאנחנו רואים רק בסרטים - ושהיא בעצם טקס שלם. כמו למשל העובדה שהיתה לנו רשימת מתנות ממוחשבת בכמה חנויות שהיינו אמוורת לקנות מתנות רק ממנה (וכזו שכבר סומנו בה המוצרים שאנשים אחרים קנו כדי שלא יהיו כפילויות והאמא לעתיד לא תצטרך להחליף או להחזיר מוצרים). או למשל העובדה שהאמא כתבה לכולנו פתקים אישיים (על נייר מכתבים מתאים עם נושא של "תינוקות") שבו היא הודתה לנו האופן אישי על ההשתתפות, כולל תודה על המתנה (שבו היא הודתה על המתנה הספציפית שכל אחת מאיתנו קנתה לה).

כמה חודשים אחרי שעברתי לארה"ב, בתקופה שבה רוב העובדים הקבועים כבר הגיעו לרילוקיישן שלהם - החברה החליטה לערוך לנו הדרכה תרבותית. עובדת מישראל שעלתה מדרום אפריקה הסבירה לנו הישראלים על התרבות האנגלו סקסית - ולאמריקנים היא הסבירה על התרבות הישראלית. ואחד הדברים שהיא הסבירה לנו הישראלים היתה שרוב העולם חושב שהוא "מכיר" את התרבות האמריקנית כי אנחנו נחשפים אליה בסרטים או דרך מקדונלדס - אבל בעצם זו תפיסה שגויה.

ההשוואה הראשונה שלה בין התרבויות היתה בדימוי בין פירות: היא אמרה שהיחסים החברתיים בישראל דומים לקוקוס, כלומר בהתחלה נראה שמאוד קשה להכנס לחבורה כי יש לה קודים חברתיים מאוד מסוימים שנראים קשים להבנה, והגישה לאנשים מחוץ לספירה הזו של החברות נראית מאוד "קוצנית" ומחוספסת, ולא בהכרח ידידותית או מנומסת לזרים.  אבל ברגע שמצליחים להשתלב בחברה (כלומר "לחדור" דרך הקליפה הקשה של הקוקוס) אנשים הופכים להיות חברים מאוד קרובים. מצד שני היא השוותה את החברה האמריקנית דווקא לאפרסק: הם כיבכול מאוד "רכים" בצד החיצוני כי הם מאוד מנומסים ומשדרים ידידותיות (ממש כמו הפרי של האפרסק) - אבל קשה מאוד לחדור פנימה ולהפוך לחבר אמיתי (שזה הגרעין הקשה של האפרסק). עצם השוני הזה גורם לא פעם לאי הבנות - אמריקנים למשל יראו בישראלים המחוספסים גסי רוח ולא מנומסים כי הם "דוגרים" - ומצד שני לא יבינו למה ישראלים מצפים מהם להיות חברים, כי ישראלים מפרשים את הידידותיות שלהם כחברות ולא בתור הנימוס הבסיסי שהם מתכוונים אליו.

אבל יש פה גם מורכבות נוספת. רובנו לומדים על התרבות האמריקנית מסרטים - אבל לא רק שהסרטים של הוליווד הם לא מציאותיים ומאוד שטחיים (ומציגים משהו מאוד אידאלי ולא פעם מנותק מהמציאות), ארה"ב עצמה מורכבת מלא מעט איזורים שהתרבות בכל אחד מהם מאוד שונה. ויש בזה משהו: למשל בשנה אחרי שאני עזבתי, היה זוג שבו בת הזוג היתה מגיעה לעבודה בשמלות שלא היו שמרניות אלא חשפו יותר מידי מחשוף והגב שלה. לא מדובר על משהו שהיה נתפס פה בישראל החילונית כחשוף מידי, וכנראה גם לא בערים גדולות כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, או סן פרנסיסקו. אבל באטלנטה שהיתה עדיין עיר מאוד שמרנית הבגדים שלה נתפסו בתור חושפניים מידי ברמה שעובדים אמריקניים התלוננו עליה, ובתקופה שבה יצא לי להגיע לאתר כדי לעזור להם עם תוכנה חדשה (בערך שנה אחרי שעזבתי), ישבתי במקום שלה כי היא התבקשה לא להגיע לעבודה.

לכן השתתפות במסיבה הזו היתה מרתקת, כי אפשר היה ממש ללמוד ממנה על מנהג שאולי ראינו בסרטים אבל לא נחשפנו לפרטים הקטנים. עבור מי שזה מעניין, לאחרונה יצא לי גם לצפות בסרטון הזה (חלק ראשון וחלק שני - אני מזהירה שזה קצת ארוך) שבה מישהי שהיתה שושבינה בחתונה של חברה מספרת על תהליך תכנון החתונה מנקודת מבט של שושבינה, ואפשר לראות עד כמה יש מאחורי התפקיד הרבה טקסיות - למשל בבחירה של השמלות, או בתכנון של מסיבות שונות שהן אחריותה של השושבינה הראשית שגם הן צריכות לעמוד בכל מיני קריטריונים של מה מקובל לעשות, כמה זה עולה, ואיך לעשות את זה.

כשראיתי את הפרופיל של ל. בפייסבוק, ראיתי שהבת הבכורה שלה (זו שערכנו לה את אותה מסיבה) היא כבר מתבגרת די מבוגרת, כזו שעוד שנה שנתיים כבר תרשם (כנראה) למכללה ובעצם תהיה כבר מבוגרת. כך גם עם כל הילדים של הקולגות שהכרתי בתור ילדים קטנים (וחלקם שנולדו בשנים אחרי שהגענו לשם, ואפילו אחרי שעזבתי) - כולם כבר מבוגרים או כמעט מבוגרים - ובעצם הרבה יותר קרובים לגיל שבו אני הייתי בתקופה שבה התגוררתי בארה"ב ממה שאני נמצאת בו היום...