לנשום...עמוק... 1,2,3.... לא משתחרר....אז לנשום שוב... שוב, עמוק... ושוב לספור... עדיין זה לא משתחרר...
אז באתי לכאן. מנסיון - הרבה יותר טוב מלנשום.
לפני כמה ימים פירסמתי פוסט הודיה לקורונה בפייסבוק. כי היא באמת מביאה איתה הבנות רבות עבורי. עיקר הפוסט (כמו רוב הפוסטים בפייסבוק) היה לשווק את הייתרון ב"אין בית ספר", "אין עבודה" וכו'.
ובאמת אני נהנת ברוב הזמן יחד עם הילדון שלי. הוא כייפי, הוא משתף פעולה בלימודים מרחוק, הוא נישמע לבקשות שלי לעשות דברים אחרים חוץ מ"מסכים", הוא מלא בחוש הומור, הוא לא איבד את שעות השינה שלו, הוא עוזר, הוא מדבר פתוח איתי גם על הקושי להיות כל הזמן בבית וגם על הכיף במצב. תמיד אמרתי שהוא ילד מתנה - והיום - אני עוד יותר מבינה למה.
לעומת זאת....הילדים של הזוגי שלי... וואו....אני צריכה לקחת אוויר...
ביוזמה שלי - כי לא היתה ברירה אחרת - הצעתי לו להביא את הילדים אליי. הוא גר עם ההורים והם בקבוצת סיכון - ולא ניראה לי הגיוני שהוא לא יראה אותם - מי יודע עד מתי.... הוא לעומתי - היה דיי "פרווה" בעניין...כבר דבר שקצת הציק לי...אבל ניחא - זה שלו.
גרושתו בנוסף - גם לא רוצה את הילדים אצלה יותר מידיי ודורשת חלוקה שווה ב"מי יודע עד מתי" בימים שהילדים בבית. על פניו - היא צודקת. אבל, וזה אבל גדול.... זה קשה כאן מאוד!!!!
הבית לא ממש מותאם לשהיה של עוד 3 ילדים כאן. אין להם את המחשבים שלהם, אין להם את המשחקים שלהם.... יש להם הרגלים וסגנון חיים שונה לחלוטין ממה שקיים אצלי בבית. ואלוהים זה קשה!!!!!!!!!
זה לא שבבית עם הדברים שלהם זה יותר קל - כניראה בגלל זה גם גרושתו כל כך לוחצת על חלוקה שווה - היא גם לא רוצה להיות איתם. הם פשוט מתישים.
הצעקות, הריבים, הקללות, התחרות בניהם כמעט כל שעה במהלך היום, בלי הפוגות כמעט - פשוט גומרים אותי.
ויש את הזוגי - שגם לו אין סבלנות אליהם וזה מוציא ממנו התנהגויות כלפיהם שמצד אחד אני מבינה אבל מצד שני - הן לא מקדמות אותם להתנהגות אחרת נעימה יותר.
ואני שואלת...אם להורים שלהם אין סבלנות אליהם....למה אני צריכה להיות עם סבלנות?
נכון, זו יוזמה שלי. דיברנו על זה. הבנתי את המשמעות של זה. ידעתי שלא יהיה פשוט ואמרתי וביקשתי שיהיה מעורב... - ועדיין - הוא בורח כל הזמן...וזה פשוט שובר אותי.
הוא לא יארגן צהרים, הוא לא יקדם מקלחות, הוא לא יבקש מהם לסדר, הוא לא יציב גבולות.... גרוע מכך - כדי לקבל את השקט שלו...הוא גם ידלג על כללים שחשובים לי כמו - לא נכנסים לחדר שלי. זה מחוץ לתחום... הוא פשוט יתעלם מזה. הוא כל היום בטלפון - משחק.... או שבורח לעבודה (אחלה תירוץ)...
לדוגמא: היום לקראת הצהרים...אני יושבת ומקפלת כביסות...הוא יושב ומשחק בטלפון. השעה 12:30. אני יודעת שכמעט ניגמר האורז למרות שיש מלא אוכל מאתמול מליל הסדר. בעדינות אני ממליצה לו להתחיל להתארגן לצהרים...הוא מתעלם... אחרי שעה - אני רואה שהוא לא זז. אני קמה לחמם לילד שלי לאכול ואז כולם פתאום רעבים... שלחתי אותם לזוגי. שיקום וידאג להם. ואז הוא ניזכר שניגמר האורז... כן, חמוד....יכולת להכין... זו הרגשה כל כך לא נעימה שאני עושה לעצמי או לבן שלי בלבד - כי הוא פשוט לא זז - ולא בא לי להיות המשרתת.... אתמול הוא "צחק" על זה שקשה לי לראות אותו על הספה.....כן - זו בדיחה ידועה על נשואים... אבל לא - תשב על הספה - אין לי בעיה - אבל הבית מתנהל כרגע עם תוספת של 4 אנשים. יש מה לעשות - ואני לא אמורה לעשות לבד - או לבקש ולהרגיש שאני מפריעה לך.
פתאום - את כל התלונות שהוא מטיח על גרושתו - אני רואה בו. הוא אומר שהיא עצלנית, שהיא מלוכלכת, שהיא לא מחנכת את הילדים, שאין סדר יום, וכו' וכו'....ופתאום אני מבינה - שהוא מדבר את עצמו...וזה נורא לגלות את זה...אני גם מבינה פתאום למה הוא לא עוזב את הבית של ההורים - שוב - כי זה נח!! ההמנון שהוא חי לפיו.... יש מי שעושה עבורו.
אני מרגישה מוצפת.
אני שמיחה שמחר הם נוסעים. מחכה להרגיש הקלה ויודעת שאשאר עם המועקה מול הזוגי. ועדיין עם כל תחושת השימחה שמחר הם לא יהיו כאן לכמה ימים - אני מרגישה רגשות אשם.
הם לא ילדים רעים. ממש לא. כאשר אני מוצאת חשק או זמן לשבת איתם - הם באמת סבבה. כל מה שהם צריכים זה יחס וגבולות, וזה פשוט אין להם בכלל.
ואני בתור "החברה של אבא" וה"מטרה של הגרושה" - לא יכולה לטעות. לא יכולה לכעוס. אני גם לא אוהבת לכעוס. אני מעדיפה לדבר עם ילדים בגובה העיניים.... אבל כאן - אין לי גיבוי במעשים... פשוט - אין פרטנר שעובד ביחד כדי לעשות את התקופה נעימה יותר לכולם. אחריות - ממנו והלאה. והם? הם באמת מסכנים...
אני מרגישה איך הכעס כלפיו גורם לי לאהוב אותו פחות...איך זה גורם לי להתרחק.
אז תודה לך קורונה - כי לפני חודשיים - יריתי לאוויר את שאלת המגורים המשותפים - פתאום נורא רציתי - והיום? NEVER EVER.
אז הנה - התובנה הכי גדולה שקיבלתי במצב הנוכחי - לא למגורים משותפים.