הכרתי אותך דרך הרשת החברתית פייסבוק.... היינו חברים משותפים לאותה אחת שכנראה לא ידעה את יעודה בחיינו.
הגבנו לה יחד, אהבנו את התגובות אחד של השניה, החמאנו בלייקים, ומשם עברנו לצ'וטט בפרטי. הצעתי לך "תתקשר, יהיה יותר נוח",
ואתה, בהיסוס מה, הסכמת !
השיחות בינינו היו נעימות, כנות, אמיתיות. התוודאת בפניי כי התאלמנת לפני מס' חודשים מגרושתך. סיפרת כי סעדת אותה עד יומה האחרון.
סיפרת על העצב, הריקנות, האובדן, על האבל הפרטי שלך. וואוו.... הוקסמתי והתפעלתי ממך כאדם. נחשף בפניי גבר עם נפש של ציפור.
מקסים ומדהים כמלאך....מלא עדינות, רווי רגישות, שפע של טוב לב.
לאחר מספר ימים של שיחות, הצעת לבוא לפגוש אותי. זה היה יום שישי בערב. הגעת מאזור המרכז לדרום. יצאנו לבית קפה נעים ושקט בעיר.
ישבנו במבוכה אחד מול השניה.... אט אט המבוכה התפוגגה והשיחה זרמה.
שני אנשים באמצע החיים, שכל אחד עבר דבר או שניים בחייו, שופכים את שעל ליבם.
בסוף הערב הקפצת אותי חזרה לביתי, התנצלתי בפנייך על השעה המאוחרת שבה התארכה פגישתנו , ושעוד עומדת לפנייך נסיעה ארוכה.
ואתה , כמחווה לרצון טוב,שלפת מכיסך קופסא ובתוכה שרשרת יפהפייה. "בשבילך" אמרת. ואני, לרגע לא מצאתי מילים, נבוכה, המומה , חסרת מנוחה
השבתי "לא היית צריך ". ואתה התעקשת "רציתי"....
הפכת להיות חלק בילתי נפרד מחיי. ההודעה המשקימה של הבוקר "בוקר אור יפה שלי", השיחות הטלפוניות במשך היום "רק לוודא שהכל בסדר אצלך ",
האיכפתיות, הביקורים התכופים, כשאני מתנצלת שזה גוזל ממך זמן והוצאות. ואתה מחייך ומספר שגם מאילת היית מגיע.
הרגשתי שיש לי שותף לחיים , מה שלא היה לי מימיי. אני זוכרת ששיתפתי אותך שאני צריכה לעבור איזשהו טיפול זוטר במרפאה, ואתה עזבת את העבודה והגעת
כדי לתמוך, לחזק. רצית שנהיה יחד. לא הסתרת את אהבתך אליי. סיפרת בפומבי לכל מי שרק רצה לשמוע כמה אתה אוהב... שיתפת אותי שתהיה מוכן לעזוב את
עבודתך ולהעתיק את מקום מגורייך על מנת להיות בקירבתי.
אתה כליל השלמות, הירהרתי. כל מה שאשה מחפשת ומייחלת שיהיה בגבר שלה... יושר, אהבה אינסופית ובעיקר אמינות.
ידעתי שלא אמצא טוב ממך, שתהיה מוכן להקריב למעני הכל. כל כך רציתי להתאהב בך.....
וכמו ברוב המקרים, מה שהראש רוצה, לא בהכרח שהלב מסכים עימו.... כאילו מתנגחים זה בזה. באמת שרציתי, ולא הצלחתי, למרות שאתה במשך חודשים רבים
המשכת להתעקש ולא ויתרת.
לעיתים הייתי שואלת כמה עוד תרחיק לכת במלחמתך. ביקשתי, התחננתי שתרפה, למענך. שתמצא לך מישהי שתחזיר לך אהבה, שתעריך את כל הטוב הזה שקיים בך.
ובסוף הרפית !!! בשיחת פרידה אמרת לי שאין יותר עצוב וכואב מלב שבור , אך הוספת שנתנתי לך להבין שהלב שלך חי, בריא, פועם , רק נותר עם צלקת.
מאז חלפו כשנתיים. אני עדיין חושבת עליך הרבה ותוהה מה קורה אתך. האם מצאת אהבה, האם אתה שונא אותי.
לפעמים בא לי עוד שיחה אחרונה, ולומר לך שגם אני למדתי ממך פרק בחיים. למדתי שאין צורך לחפש פרפרים. פרפרים לרוב מתעופפים מהר. למדתי שזוגיות זה משהו שנבנה
לאט. זו עבודה קשה שצריך לעבוד , להלחם, להשקיע.
הייתי מספרת לך שעדיין לא מצאתי מישהו שאהב אותי כמוך. שלמדתי להכיר ולהעריך רק אחרי שהלכת....שהעוול שנגרם לך הוא העונש שקיבלתי אחר כך.... הייתי אומרת לך שאין
אנשים כמוך בימנו, עם לב ענק ונתינה כפי שהייתה לך. רק רציתי להוסיף ולומר שאני מצטערת . אני עדיין כואבת שהלב מאן לאהוב.
לפעמים, בא לי נורא להתקשר ולומר לך "בוא ניתן לזה הזדמנות שנייה, אולי הפעם זה יעבוד". אך, מיד אני מדחיקה מחשבה זו מהראש. מי אני שאפר את שלוותך היום.
אולי אתה מצוי בזוגיות , מאוהב ומאושר. איזה זכות יש לי לבלבל אותך היום.
אני , את העונש שלי קיבלתי - איני ראויה לך היום !
שלכם באהבה