נושאת את שק טעויותי - שחורות כפחמים - ממש כחנהל'ה, והן מכתימות את מה שהיה, חורצות תלמים מכוערים בשדה זכרונותי, רגביהן השחורים מכתימים את שמלת עברי.
ואני לא עזרתי לאיש פחמי כחנהלה - אני פגעתי, אם כי בתום לב, אבל כידוע הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות...
האירועים אירעו לפני שנים, אבל לא נשכחו, ולא הגלידו. הפצע מדמם, ואני נזכרת וכורעת תחת כובד האשמה.
זוכרת שבאירוע משפחתי ראיתי את בן דודתי קרח לגמרי, ובימים ההם דבקה במקרחים את ראשם סטיגמת הבליין הניהיליסטי. ואני אמרתי: מה? הפכת לאיש חיי הלילה? והתברר שקיבל טיפול כימותרפי ואני לא ידעתי...
ופעם אמרתי לבתי ( כיום היא אם לשלושה ילדים) בערב שישי: למה את לא יוצאת? וברבות הימים הגעתי לתובנה: פגעתי בה - אם היה לה לאן לצאת - היתה יוצאת
ואת בני רשמתי להמשך למודיו בבי"ס אורט סינגלובסקי ובצעד זה ניתקתי אותו מחבריו, עד עתה אני מכה על חטא בנושא, והוא כבר בן 50 - ואינו סולח לי על המעשה, למרות שלהגנתי יאמר: שאלתי אותו והוא הסכים. היום הוא אומר לי וכי מה יכולתי לענות....
( נסיבות מקילות: מנהלת הבית הספר היסודי הישיאתני ואפת, אמרה : יש לו "ראש", חבל ש"יתבזבז" בתיכון המקומי )