אחרי הרשומה הקודמת, המרגשת, הנה רשומה של נחת, של אופטימית ושמחה.
מצוידות, כאמור, בבננה לכל אחת מאיתנו יצאנו מזאודלנד, כפר ילדותה של אטלמה לעבר הלווטסלאוס ופנינו מועדות לגן עדן או בעברית... חנות יצירה!
אז חברותי ליצירה, השענו לכן אחורנית ותהנו מהתמונות....
רגעי האושר האלה מתועדים ע"י אטלמה 
בזמן שאני בוחרת לי מתנות, אטלמה מתידדת עם המוכרת, מדברת איתה על יצירה בכלל וסקאפ בפרט.
המוכרת שמחה לשמוע שאני מישראל ו..כן, חברים, נותנת לי חוברות יצירה במתנה!!! 
להפתעתי, אני מרגישה נוח להיות כאן ישראלית.
אחרי שגמרנו לעשות קניות (בטח שגם אטלמה קנתה!!) אני מצלמת עוד פרטים בחנות.
יש כאן כ"כ הרבה דברים חמודים.
הכדורים הסרוגים האלה שיורדים מהתקרה,
חתול מלבד על חישוק,
מלא לבבות מקסימים,
וכן, טילדות!!!!
אני מצטערת שאני לא יודעת לתפור כי יש כאן המון דברים שמתאימים גם לזה, ספרים של טילדה ודוגמאות.
מצד שני אני מודה לאלוהים שאני לא יודעת לתפור כי אחרת באמת הייתי מסתבכת כהוגן עם הקניה כאן ולכו תדעו כמה עולה מכולה מהולנד לישראל....
לפני סיום, אני מקבלת צרור חיבוקים מהמוכרת ומבטיחה לשוב לכאן בפעם הבאה שאבקר באיזור.
אנחנו מחליפות גם מיילים ואת הקישור לרשומה הזו אשמח לשלוח לה 
: נזכרתי עכשיו, כן, אחרי שהפוסט כבר פורסם...
היה שם גבר בחנות! קנה מלא דברים, חייך, היה נחמד. אני הייתי עסוקה בקניות אבל אטלמה סיפרה לי שבתור לקופה היא שוחחה איתו. היא אמרה שזה נדיר ונחמד לראות גבר קונה ציוד יצירה.
האדון הסתכל עליה במבט מוזר, סיפר שהוא קונה את כל זה לאשתו.
בעצבים אמר שכבר אין בבית מקום לשום דבר מרוב ציוד היצירה שלה (מוכר לכן? ) הפליט קללה מתחת לשפמו, שילם והלך.....
אנחנו נוסעות לכיוון רוקניה והפעם בדרך טיפה שונה.
אטלמה רוצה להראות לי מקום מיוחד שטרם ראיתי.
בינתיים אני ממשיכה לצלם בתים וירוק.....
אני כ"כ אוהבת את הבתים הצבעוניים כאן!!!
הבית הזה צבוע בבורדו משגע.
עזבנו את האיזור הסמי עירוני ואנחנו, שוב, באיזור כפרי.
אני מתבוננת בה, והיא בי, ואני נזכרת שאני צריכה להפחית בכמות הדברים הטעימים שאני זוללת כאן אם אני לא רוצה להדמות לה.
מעדיפה להשאר ולא 
גם החברים האלה כאן,
תראו את שלושת הגוונים הנהדרים שלהם.
כאילו עמדו לצילום מכוון....
תמונה מטושטשת אבל אני אוהבת את הססגוניות שיש בה ולכן היא כאן.
אנחנו מגיעות לצומת T. מולנו הדייק שאטלמה רצתה שניסע לאורכו.
זה ממש מדליק. הכביש למטה ולמעלה יש מסלול רכיבה לאופניים.
הגענו.
כמו שסיפרתי לכם, עניין השיטפון של 1953 הוא דבר מרכזי באיזור ויש כאן תיירות שלמה בנושא הדייקים בכלל והשיטפון בפרט.
בפעם הראשונה שהייתי אצל אטלמה, לפני המון שנים, ביקרנו בדלתא עצמה, שם יש מרכז מבקרים ומוזיאון מרשימים. הפעם הסתפקנו במשהו סמלי יותר.
אלו הן מדרגות שעולות אל הדייק.
אפשר לראות כאן שני דברים. האחד, מסומן בשלט בכחול, גובה המים שהיה כאן באופן רגיל אם לא היה בנוי הדייק.
והדבר השני... מסתבר שלא רק הישראלים מלכלכים ואני רואה את הלכלוך הראשון בהולנד...
אטלמה אוספת את קנקן הפלסטיק הזה והוא נוסע איתנו עד שאנחנו מוצאות פח אשפה...
בעומדי על גבי הדייק, וכעת כשאני רואה מול עיני את הגובה הטבעי של המים, אני יותר מנפעמת מהנוף.
כל האיזור שבתמונה, הבתים, האדמות החקלאיות, החוות, כלום לא היה כאן לפני שבנו את הסכרים האלה.
אני מאד נהנית לעמוד ולצפות אל המשקים והבתים.
עכשיו אנחנו מסתובבות במקום ופונות 180 מעלות.
כעת הגב פונה אל הבתים והפנים אל הים.
אנחנו עומדות באמצע מסלול האופניים ומדי פעם זזות כדי לתת לאיזה מדווש לחלוף.
מאחד המדוושים אנחנו מבקשות שיצלם אותנו.
הוא, כמובן, נענה בשמחה 
אנדרטה לניספים באסון של 1953.
ממשיכות בדרך הביתה. יש לנו עוד תכניות להמשך היום 
ואז, בצומת, תראו את מי אנחנו רואות...
הבחור יושב לו שם על המדרכה כאילו היא באמת שייכת לו. 
זה בכלל לא מוזר לאף אחד כאן... חוץ מאשר לי, כמובן.
אם תשימו טוב לב, תראו את אשתו מאחוריו (רואים לה רק את קצה הצוואר והראש) 
אני מחליטה שקוראים להם נמרוד ושולמית.
אני כ מ ו ב ן חייבת לצלם אותם. אטלמה ממתינה לי באוטו ואני חוצה את הכביש וניגשת אל הזוג.
כמו שאתם יכולים לראות, הרגלי ההיגיינה של הזוג הצעיר לא הכי...
אבל אני מיד סולחת להם כי....
תראו את החבורה הצעירה הזו!!!!
אבא נמרוד שומר ליד המדרכה.
אמא שולמית והקטנים נמצאים למטה, קרוב יותר למים.
הם נראים כ"כ רכים.
חבל שאי אפשר ללטף אותם.
בשלב מאוחר יותר אטלמה תסביר לי שהם תמיד אפורים כשהם קטנים,
ובערך בגיל שנה הם הופכים ללבנים ואלגנטיים., והנה לכם ההסבר המדעי לסיפור על הברווזון המכוער...
אני נורא אוהבת את התמונה הזו.
הגוונים שלה משגעים בעיני.
תראו כמה שהיא ענוגה....
אולי זו התמונה הכי יפה כאן....
עוד כמה תמונות של המשפחה היפה הזו.
נמרוד מעיר משהו.
אני חושבת שנוכחותי מתחילה להלחיץ אותו ונפרדת מהם לשלום...
בזמן שאני צילמתי אותם, אטלמה צילמה אותי...
זו כבר הכניסה לכפר ואנחנו תכף בבית.
בבית אנחנו פורקות את הקניות שלנו,
אוכלות ארוחת צהריים מאוחרת,
וקצת אחר כך מתארגנות לטיול אחר הצהריים
הגיע הזמן לטיול רציני באופן המקומי ביותר- באופניים.
עד כה דיוושנו פה ושם מעט ועכשיו הגיעה העת לצאת לטיול אמיתי על האופניים.
אטלמה בוחרת לנו מסלול בכיוון מזרח. מסלול מעגלי גדול שעובר באיזור של חוות חקלאיות.
אבל קודם מצלמים קצת ליד הבית....
מזג האוויר נפלא ואנחנו נהנות מרכיבה ביחד.
שתינו מצלמות את הדרך, וגם זו את זו.
אין מקום מהנה יותר לרכיבה על אופניים מהולנד.
חצי חצי
אווירה כפרית.....
גם התמונה הזו לא כ"כ חדה אבל אני כ"כ אוהבת אותה.
הצבעוניות הזו של הפרחים משגעת!
ליד אחד הבתים פסלון משעשע...
ובכפר, כמו בכפר,
מדליק!!!
תראו כמה שיפה שם..
זהו כביש הכניסה לכפר שלנו.
הדרך הופכת למשהו קסום מוקף עצים.
כמו שביל ביער.
אטלמה אומרת: "תעשי שלום".
אז אני עושה.
זה פשוט, זה לא שלום במזרח התיכון....
כשאומרים על בית שהוא "טובל בירק", אני חושבת שלזו הכוונה...
אנחנו משתטות קצת למצלמה אבל זו התמונה היחידה שיש לי אומץ להעלות לכאן 
אנחנו כבר ממש קרובות הביתה, ברחוב הסמוך, שם עברתי גם בטיול הרגלי שעשיתי בכפר.
אני פוגשת אותה ליד דלת ביתה.
בהתחלה היא חשדנית...
ואז מתרצה ויודעת שכאן היא תקבל פינוקים...
בודקת לי את האופניים....
: "מה יש בסל הזה?"
"רגע, אתמתח לי קצת יותר ואגיע..."
במשך כל זמן הבונדינג הזה, עמדה איתנו האמא של החתולה הזו וקשקשה איתנו.
אנשים נחמדים יש בהולנד הזו
חזרנו הביתה מהטיול.
זה היה כ"כ כיף שהחלטנו מחר בבוקר לצאת לטיול אופניים נוסף.
את היום הזה אנחנו נועלות בסשן של... סקראפ.
איך לא? הרי יש לנו כ"כ הרבה חומרים חדשים!!!!
וכך תם לו עוד יום עמוס חוויות. מפגישה מרגשת עם אמא של אטלמה, דרך סיור בגן עדן של סקראפ ועד טיול אופניים ארוך ושווה!!!
היה כיף!
מחר יום חדש...
תודה שאתם מטיילים כאן איתי 
י"ג בחשוון תשע"ו