ישראל של אוקטובר 2015 שרויה בחשכה שמזמן לא ידענו כמוה - ולא רק על הפסקות החשמל כתוצאה מנזקי סופה אני מדברת. האירועים האחרונים לא בדיוק מעוררים חדוות כתיבה או חדווה בכלל - על כן, כמו שלושת הקופים, גזרתי על עצמי שתיקה. אני משתדלת שלא לשמוע, לא לקרוא, לא לדבר ועל אחת כמה וכמה לא לכתוב. מכיוון שיש לי פה גדול ומזג של טייפון ים תיכוני, מידי פעם כשהרוחות גועשות מספיק וחודרות את הממברנה שעוטפת אותי אני מתפרצת בשצף קצף - אבל משתדלת לחזור מהר אל השאנטי. הסובל העיקרי מכך הוא הבלוג שלא התחדש מזה זמן רב ב"סחורה טרייה". מזל שזכרונותיי מאמריקע התאספו בספר הפרצוף כך שיכולתי לאגדם ליומן מסע ולהחיותו מעט.
לכן, כשהפרדסנים זרקו לבלוגרים של תפוז תחרות בין כותבים שעיקרה "כתיבה על כתיבה", החלטתי להשתמש בה כחבל הצלה לשבת ולמשוך בעט הבלוג.
אמנם התחרות מבחינתי היא לא אופציה, כי כבר מזמן הבנתי שאני כותבת עבורי ועבור חמשת קוראיי ואין לי שום סיכוי בתחרות מבוססת לייקים (אגב, למה זה תמיד חמישה קוראים? אולי יש איזה שישי סמוי שמקבל העתקים בסתר?) - אבל לשחרר את "העט על הדף" יכול להיות מרענן. נכון, לא החזקתי עט ביד מאז שמלאתי את הצ'ק האחרון לוועד הבית - אבל מה אני אכתוב, הרבצתי במקשים על מסמך חדש? זה אפילו לא חצי רומנטי.
ובכן לעצם העניין - כתיבה.
למיטב ידיעתי הרומן שלי עם הכתיבה התחיל, כמו אצל כל בני דורי, בכיתה א'.
ביום הראשון ללימודים פתחתי את מחברת ה- 14 שורות העטופה באדום והתחלתי להעתיק ברצינות תהומית ובלשון משורבבת את האותיות שהמורה שלומית כתבה על הלוח.
עלי לציין בעצב שאף פעם לא היה לי את "העיפרון הכי מחודד בקלמר" - הדפים שלי היו תמיד אפורים ממחיקות וחרוטים יתר על המידה. בעוד הילדים האחרים העמידו בסך בין הקווים שורות ארוכות ונוקשות של אותה אות וקיבלו מחמאות לרוב, אני - נשמה חופשייה שכמותי - שאפתי החוצה, אל המרחבים. האותיות שלי היו מאותגרות עיצובית וגרועות עד מאוד בתרגילי סדר. כמו שאבא שלי סיכם: "כותבת עם הרגליים".
המורה שלומית טובת הלב הביטה על מאמצי ברחמים וייחסה את חוסר הסדר לצד האומנותי שבי ובעיקר לשתי ידי השמאליות. אך מחליפה לתפקיד, המורה דויד שכונה בר-זנב, היה איש קפדן שהתעקש על כתיבה תמה וקיצץ בלי רחמים נקודות בשיעורי בית או במבחנים כאשר חשב שהאותיות לא מעוצבות על פי עקרונותיה של אותה "תמה" - ואני בכלל לא הכרתי את תמה, על כן בערמומיות שטנית ניסיתי לפתח שיטות אלטרנטיביות, כמו קריאת שיעורי בית מדפים ריקים (אמרתי, העיפרון לא הכי חד וכו'). אממה, הבר-זנב לא היה פראייר ואז הבנתי שבקרב על הכתב הפסדתי - אבל אם אני רוצה לנצח במלחמה כולה אני צריכה לעבוד על מה שאני כותבת, לא על איך שאני כותבת. למזלי, יכולת התבטאות וורבלית מסתובבת אצלנו במשפחה משני הצדדים - היה לי בסיס גנטי לא רע - ומאז הפכתי משורר החצר.
בואו נעזוב את "האדם הקדמון" שהייתי ביסודי לחרוט מילים על אבן ונעבור אל העת החדשה - והאדם גילה את הבלוג.
העולם סביבי התחלק לאנשים שיש להם בלוג ולאנשים שיהיה להם בלוג. כולם כתבו, כולם דיברו על זה. היה ניסיון להשתלב, אשקר אם אומר שלא. שוטטתי זמן מה בבלוגיה, חיפשתי המלצות על בלוגים שאולי יעניינו אותי - מצאתי את עצמי טובעת בבלוגים על אוכל, רכילות או מלאכת יד - אף אחד מהם לא באמת כוס התה שלי. אמנם מידי פעם מצאתי איזה כותב או כותבת יחודיים שגרמו לי לעקוב אחריהם - אבל רוב הזמן התעלמתי מנהר המילים הגועש לצד הדרך. מי שלא התעלם היה האופנוען שלי שהתעקש ש"את צריכה חדר משלך - כי צריך לתת צ'אנס לאנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד ובעיקר את איך שאת אומרת אותם" - אבל מכיוון שזה לא בער בעצמותיי ולא הבנתי את מי זה בכלל יעניין - וויתרתי.
המהפך חל בדצמבר 2011, אז פתחתי את הבלוג שלי "מצב שמפנייה".
האופנוען פיתח תרגיל מלחציים ערמומי וצרף אל הלחץ הציבורי לטובת הבלוג גם את יורש הקצר. בפורומים של תפוז עלו טענות רבות על השת"פ עם תפוז ומצאתי את עצמי חושבת שבלוג יוכל להועיל לי במקרים כאלה - שיהיה לי על מה לכתוב ולא ארצה להפריע לציבור. והסיבה שכנראה הכריעה את הכף - איבדתי את המאמא-ליגה ואת אבא תוך כמה שנים והרגשתי צורך לדבר אליהם ולשתף אותם במה שקורה בחיינו - אני יודעת שהם כאן ושומעים, אבל לדבר בקול רם אל הקירות הרגיש לי די טיפשי.
מאז אני כותבת - לפעמים יותר, לפעמים פחות. הכרתי בלוגרים מוכשרים שאם הייתי מגלה אותם אז, בתחילת הדרך, אולי הייתי מבינה את הטעם שבבלוגים הרבה קודם.
הכתיבה שלי מושפעת מהגירויים בחיי, ממצב רוחי, ובשלב מסויים אפילו הושפעו מטבלאות הסטטיסטיקה. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם ללכת עם אעם הקוראים ולכתוב קצר, תמציתי פחות תיאורים על הדרך - אבל בשורה סופית אני משאירה אותו בדיוק כמו שהוא.
אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון שפתחתי את הבלוג - כי למרות שגיליתי ברשת המון בלוגים מעניינים, מפתיעים ויצירתיים שאני עוקבת אחריהם בהנאה - בשורה התחתונה ייצרתי את הבלוג החביב עלי מכולם - הבלוג שלי.