"נוצחתי, נוצחנו. מר אלץ היימר, שליחו של השטן, התמחה בהשתלטות על המנגנון המורכב והמפואר ביותר שאלוהים יצר – מוח אדם. והנה הגיע אלינו."
'בוקר טוב אלץ היימר' הינו יומן מחלה הספוג בתקווה. מסע אישי מפוכח ומלא חמלה, של שני כלים סדוקים ושבורים שהתאחדו באהבה חדשה, בצילה של מחלה קשה ואכזרית בערוב ימיהם.
אמנון שמוש מחבר הספר, הוא בעלה של חנה שחלתה באלצהיימר. הם נשואים מעל שישים שנה, הורים לשלושה ילדים והתברכו בנכדים ונינים. מקום מגוריהם הוא בקיבוץ מעיין ברוך בצפון.
אמנון מכניס את הקורא מיד לעולמו נטול הראייה ולעולמה של אשתו חולת האלצהיימר. אלץ היימר יימח שמו כפי שהוא מכנה אותו.
מטרת חשיפת היומן לדבריו היא לעזור למי שנמצא בדרך קשה זו של מחלה ארורה שרק נוגסת במוחו של החולה ולא מותירה חלקה טובה. הוא מציין שניתן לעצור את תהליך התדרדרות על ידי גילוי מוקדם, תרופות ככל שצריך ותמיכה רגישה ומלאה של בן הזוג או אחד הילדים, בנוסף גם עזרה חיצונית חשובה.
חנה לוקה במחלה בגיל שמונים מאחוריה עבר מפואר של לימודי פיזיקה וכימיה ותחומי עניין מגוונים בספרות אמנות ופסיכולוגיה. כאדם תמיד חיפשה אתגרים ולא את הדרך המוכרת והסלולה לכולם. מוח מזהיר שהלך והתפוגג ככל שעברו שנות המחלה עליה.
אמנון בעלה שאיבד את הראייה מטפל בה במסירות יוצאת דופן. מגלה שהזכרונות מתפוגגים ממוחה ברגע אחד ובכל זאת לא מפסיק לדבר ולהזכיר לה את חייה שלא ישובו עוד. התמורה שהוא מקבל היא אהבה אינסופית אליו חיבוקים ונשיקות.
החיים בקיבוץ עוטפים את חנה ,ילדיה שגרים שם ומגיעים לבקרה בתדירות גבוהה להשגיח ולפקוח עין. מטפלת הודית נשכרת לעבודה בבית ומשוכנת בצריף השבדי שנבנה בחצר הבית. המטפלת מקבלת יחס עוין מחנה שאינה מוכנה לקבל את העובדה שאדם זר מטפל בה.
חנה קראה המון ספרים בחייה במספר שפות ושלטה בתחומי עניין רבים. התלות המוחלטת שלה בבעלה נוגעת ללב, וזה כולל ארוחות ומקלחות. הזיות ופחדים ממלאים את ראשה. בשלב מסוים היא אינה מזהה את ילדיה ונכדיה, פוחדת שבעלה יעזוב אותה. מזל שחוש ההומור עוד לא אבד לה.
אמנון מכניס אותנו לביתו ומגלה לנו הכל, את הקשיים והפחדים, את המועקות והשמחות הקטנות בדרך, בנימה אופטימית שלמרות הכל החיים של חנה ושלו שווים המון. הקשר האנושי והחם הקיים בין השניים והמתואר בין דפי הספר נוגע ללב.
המוח המתרוקן מזיכרונות של חנה והניסיון הנואש של אמנון בעלה העיוור להציל זיכרון או שניים בשיחות אינסופיות ביניהם נוגע ללב.
שניהם חצו מזמן את גילאי השמונים, אולם התקשורת ביניהם לא מפסיקה לרגע באהבה ללא גבולות שרק הולכת ומתעצמת. 'התאהבות מחדש' הוא קורא לזה.
משפט מצמרר שאומרת חנה באחד המפגשים שלה עם חבריה ומשפחתה מעיד כאלף עדים שעדיין היא שם ולא הלכה לשום מקום: "תגיד להם שגם אני בן-אדם."
ספר שהוא מסמך אנושי ומרטיט שרק נהיה בריאים.
אמנון שמוש נולד בשנת 1929 בעיר חאלב היא ארם-צובא שבסוריה. אביו נפטר כשהיה בן תשע, ואמו עלתה לארץ ישראל יחד עם אמנון ואחיו יצחק, שהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית. אח נוסף, טוביה שמוש, שעלה לארץ קודם לכן, היה אף הוא סופר ומתרגם. לאחר העלייה, התגורר בתל אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. התגייס לפלמ"ח ב- 1946, וכעבור שנה היה ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, והשתתף במלחמת העצמאות כחייל בירושלים הנצורה. שמוש מתגורר במעיין ברוך עד היום. בקיבוץ עסק ברעיית צאן, היה מזכיר הקיבוץ והדריך קבוצות נוער עולה. בהמשך, עבר לעסוק בחינוך, לאחר שהשתלם בבית ברל ובאוניברסיטה העברית, ואף היה מנהל בית הספר התיכון האזורי. נשוי לחנה, אב לשלושה וסב לשישה. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו, עד מצב של עיוורון. חרף זאת - הוא מוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית.
אמנון שמוש זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בשנים 2000, 1997, 1979; בפרס ירושלים ע"ש עגנון (1979); בפרס שלום עליכם (1986); בפרס ויצו-צרפת (1986); בפרס נוצת הזהב על מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם (1999); בפרס נשיא המדינה לספרות (2001) ובפרס משרד התרבות על שם אריק איינשטיין (2014).
הוצאת מסדה / ציור השער: חיים מאור / 198 עמודים 2015.