שתי זריחות - שקיעה אחת - פרק 1

ילדת_הניצחון: שלום. מי אתה?

פרחח_עשיר11: את יכולה לקרוא לי סיל. איך אני יכול לקרוא לך?

ילדת_הניצחון: ניק.

פרחח_עשיר11: את חדשה פה.

ילדת_הניצחון: כן. אתה?

פרחח_עשיר11: הוותיק ביותר *קריצה*.

ילדת_הניצחון: *צוחקת* אם ככה טוב שנת-

 

סגרתי במהירות את המחשב וקמתי מהמקום שלי. הנוף מחלונות הרכבת לא השתנה כבר שעה לפחות, מה שאמר שיש לי עוד נסיעה ארוכה. לקחתי נשימה עמוקה והבטתי לרגע בשני ציידי הראשים שהתקרבו לכיווני. הצלקות הזהות שהרסו את פניהם של השניים כבר היו מוכרות לי מספיק כדי שאוכל לשרטט אותן במדויק כמו את הקעקועים על צווארם. הם נשאו עליהם כמות מפחידה של נשק - רובים, כוכבי נינג'ה, סכינים, אגרופנים וכל מה שתוכלו לחשוב עליו. בגדי העור השחורים בנוסף לכמות הנשק גרמה להם להיראות כה נבדלים מהחברה שכולם במקום הביטו בהם בהשתהות או בפחד.

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי ושחררתי את האוויר הכלוא בריאותי. הרמתי את המכשיר הכבוי אל אוזני ופצחתי בשיחה קולנית בעוד שאני מכניסה בזריזות את המחשב לתוך התיק שלי. "את פשוט לא מבינה מה קרה לי עכשיו. כאילו, ברצינות. אני ממש בהלם ממנו." הפסקתי לרגע, מעמידה פנים שאני מקשיבה לאדם השני בטלפון. הנפתי את התיק על הגב ונעמדתי, מתחילה ללכת. הלב שלי פעם בחוזקה מחשש שהם בכל זאת יזהו אותי אבל המשכתי לדבר. "כן, כאילו, כל כך נכון! הוא פשוט התנגש בי. הוא הסתכל עליי במשך כל ה-" זייפתי מבט מעריך בשרירים של הבחור ואז הסתכלתי על פניו. "סליחה, אפשר לעבור?" הוא החזיר לי מבט קפוא ואז זז מהדרך, מניח לי לעבור הלאה. "איפה הייתי?" נעצרתי לשנייה ואז המשכתי. "אה, כן. אז הוא הסתכל עליי במשך כל ההרצאה, ואני הייתי פשוט בהלם. כאילו, איך הוא מעז בכלל?" באותו רגע יצאתי מהקרון ועברתי לקרון הבא. הורדתי את הטלפון מהאוזן שלי וזרקתי אותו לתוך התיק.

הכתפתי גם את הרצועה השנייה של תיק הגב ורצתי קדימה, מתרחקת מהבריונים כמה שאפשר. כשעברתי חמישה קרונות נוספים נעצרתי והסתכלתי על השעון. לפי לוח הזמנים שהיה על הקיר, בעוד דקות ספורות הרכבת עמדה לעצור בתחנת גרנד סנטרל שבמידטאון מנהטן. לא הכרתי את האזור אבל לא הייתה לי ברירה. זו הייתה התקווה היחידה שלי להימלט מהם.

ברגע שהרכבת נעצרה והדלתות נפתחו, נמלטתי החוצה ורצתי כל עוד נפשי בי. לא ידעתי לאן אני רצה, רק ידעתי שאני חייבת להתרחק כמה שיותר מהמקום הזה, למקרה שיקלטו שעברתי על פניהם רגע לפני ויבינו שירדתי בתחנה הזו. רצתי אל כיוון המים מאחר וידעתי שיותר סביר שאצליח למצוא את הדרך שלי משם. כשהגעתי אל הרציפים נעצרתי ונשענתי על מעקה באודי מנסה להכניס קצת אוויר לראותי.

"היי, את!" קריאה חדה גרמה לי להסתובב לאחור - הלב שלי נפל לתחתונים. שני הבחורים המגושמים למראה רצו אחריי באלגנטיות שלא ציפיתי לה. "תעצרי מיד! לאן את חושבת שאת בורחת, ורוניקה?"

הבטתי לצדדים ולא הצלחתי לראות שום דבר שיכול להציל אותי. לא הייתי אצנית, וברור היה לי שהם בהחלט ידעו לרוץ. מסקנה: הם ישיגו אותי על היבשה. לכן הסתכלתי קדימה ולקחתי נשימה עמוקה, מתפללת שהתיק אכן אמיד למים כפי שחשדתי וקפצתי פנימה.

חשבתי תפילה קטנה לפוסידון שיעזור לי למצוא דרך להימלט מהם ואז המים הקפואים פגעו בי. לרגע קפאתי כשהגוף שלי נכנס להלם בגלל הטמפרטורה, אך אז האינסטינקטים שלי נכנסו לפעולה והתנערתי, מתחילה לשחות כמה שיותר רחוק. משקפי השמש הכהות שלי נסחפו מפניי ונעלמו במים, אך האור הדל שחדר למים לא הפריע לי כמו שמש אחר הצהריים אז התעלמתי מכך, למרות שידעתי שאני עוד אתחרט על זה. ציפיתי לראות את שני הבריונים קופצים אחריי, אך כשלא הרגשתי שינויי במים הבטתי לאחור וראיתי אותם שולפים אקדחים.

קיללתי בליבי והגברתי מהירות, אבל ידעתי שאין לי סיכוי להימלט מהרגע שהם החליטו שזהו זה - עדיף להרוג אותי. מההתחלה נשארתי בחיים כי הם הקפידו לא להרוג אותי, אבל עכשיו זה נגמר. שתי היריות הראשונות פספסו אותי, אבל לא היה לי אותו המזל בפעם השלישית כשכאב חד שיתק את זרועי השמאלית.

התחלתי לשקוע לתוך המים, לא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי עם יד אחת כשכל תנועה גרמה לכאב להתפוצץ מחדש בזרועי השמאלית. הייתי בטוחה שזהו זה - או שאני מתה מטביעה, או מאיבוד דם, או שכריש יחליט לאכול אותי לצהריים.

לפתע משהו תפס אותי ובכוח האחרון שנשאר לי, ניסיתי להתנער מהיד שאחזה בי עד שהבנתי שיד אוחזת בי - משמע בן אדם. ידעתי שאלה לא הבריונים מאחר והם לא יטרחו להיכנס למים אחרי שכבר פגעו בי אז ניסיתי לפקוח את העיניים במים ולהביט קדימה. ההפתעה הייתה גדולה עוד יותר כשהבחנתי בנער, צעיר ממני בשנה או שנתיים ככל הנראה, שהחל לגרור אותי אל המעמקים.

שניות ספורות לאחר מכן, יכולתי לנשום שוב והצריבה בעיני שכחה. הבטתי סביב וראיתי בועת אוויר ענקית שהקיפה את הראשים שלנו עד אמצע החזה בערך. נראה שלנער נדרש כל כוח הריכוז שלו כדי להשאיר את הבועה במקום וגם לגרור אותי קדימה.

"תודה," אמרתי והוא התנשף בתגובה, ממשיך לגרור אותנו לפנים. התחלתי להכות ברגליי בניסיון להקל עליו ושחררתי את ידי הימנית בה הוא אחז כדי להיעזר גם בה. את ידי השמאלית הצמדתי אל החזה שלי וחשקתי שיניים כנגד הכאב.

"אני אבקש עזרה מאבא שלי." שמעתי אותו אומר אבל התרכזתי בשחייה. הייתי מותשת מהריצה ומהמחסור בשינה ועכשיו גם השחייה והירייה האלה לא עזרו במיוחד למאגר הכוחות הדליל שלי. הספקתי לתהות איזה עזרה ואיך אבא שלו יכול לעזור לנו אלא אם כן הוא פוסידון, כשלפתע הופיע כריש לבקן. "נו, באמת. ברצינות?" שאל הנער ולרגע חשבתי שהוא דיבר עליי כשהוא המשיך לדבר בלי להתייחס אליי. "טוב, תודה, תודה. אני אסתפק אפילו בזה."

הוא תפס בסנפיר של הכריש ואחז בכתפי כשאני תפסתי בסרבול קל את הסנפיר השני. מבלי שום אות שהבחנתי בו, הוא הכריש החל לשחות לפנים מהר יותר ויותר. בשלב כלשהו הראייה שלי השחירה והמחשבה האחרונה שלי לפני שהכל התפוגג הייתה: "רק לא לעזוב."

 

"-היא תהיה בסדר. היא בסך הכל מותשת ופצועה טיפה." קול רגוע חדר לשקט שהשתרר בראשי עד לאותו רגע.

"אני אומר לכם - היא חצויה! היא לא הופתעה כשראתה את בועת האוויר שיצרתי או כשהכריש הלבקן ההוא שאני באמת חייב לו תודה על זה גרר אותנו עד הנה." אמר בחוסר סבלנות קול מוכר מעט. "חוץ מזה, הגבולות של המחנה לא עצרו אותה. אנחנו חייבים לתת לה נקטר, רק ככה היא תחלים."

"עדיין יש סיכוי שהיא לא חצויה ושזה יהרוג אותה - אתה באמת רוצה לקחת את הסיכון?" שאל אותו קול רגוע.

"אבל אין סיכוי שהיא לא חצויה! וחוץ מזה, היא נראית כאילו היא עומדת למות בכל רגע..." דאגה נשמעה בקולו של הנער חסר הסבלנות.

"פרסי, היא תהיה בסדר." הקול הרגוע נעצר לרגע ומיהר להמשיך. "היא לא על סף מוות, היא רק מעולפת. אני חושב שהיא לא ישנה משהו כמו שבוע לפחות, אז לא סביר שהיא תתעורר בזמן הקרוב. אני לא עומד לתת לך לתת לה נקטר אלא אם כן זה באמת יהיה הכרחי."

ניסיתי לפקוח את העיניים שלי אבל הן לא הגיבו. הגרון שלי היה יבש והפה שלי לא זז, אבל הייתי חייבת לומר להם לפני שהם יהרגו אותי שאני לא יכולה לשתות נקטר בשום מצב. "לא..." הצלחתי למלמל אבל אז הפה שלי שוב סירב לתפקד, כאילו עושה ברוגז.

"היא ערה." קול של נערה נשמע הפעם. "אני חושבת שהיא מנסה לומר משהו."

"את במקום בטוח," אמר הקול הרגוע. "שום דבר לא יפגע בך פה."

"נקטר..." נראה שהפה שלי השלים איתי לרגע ואז חזר לברוגז, מעולם לא הרגשתי כל כך מתוסכלת. מלבד העובדה שהכל כאב לי, הגוף שלי לא הקשיב לי - כמה נפלא.

"אתם רואים?!" התפרץ חסר הסבלנות בחוסר סבלנות.

מעולם. לא. הייתי. כל. כך. מתוסכלת. "לא..." לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי שוב, בקול רם יותר: "לא נקטר." נשפתי את האוויר בסיפוק קל ופקחתי את העיניים כשקלטתי שהן שוב מתפקדות. אור בהיר מדי הציף את שדה הראייה שלי ונזכרתי שמשקפי השמש נסחפו במים. כל כך התחרטתי על כך שלא הכנסתי אותן לתיק לפני שקפצתי פנימה. התחושה חזרה לכל הגוף שלי וגל הכאב פגע בי בחוזקה. "אתם יכולים לכבות את האור?" שאלתי בקול חלש וצרוד.

כמה שניות לאחר מכן החדר החשיך מעט, אם כי עדיין היה מעט מואר מדי עבורי. פקחתי שוב את העיניים וכעבור כמה שניות האור הלבן התפוגג והצלחתי לראות את שלושת הנערים שדיברו עד כה. הנערה הייתה בעלת שיער בלונדיני מתולתל שהיה אסוף תחת כובע כתום והיא לבשה חולצה כתומה כמו שני הנערים האחרים וג'ינס קרוע מעט. הנער חסר הסבלנות חיבק את כתפיה וזיהיתי אותו מהמים - הוא היה זה שהציל אותי מטביעה, איבוד דם או כריש רעב. כריש רעב... נזכרתי בכריש שגרר אותנו הלאה ולרגע תהיתי אם הזיתי בגלל הכאב, כבר קרו דברים מעולם. הנער השלישי היה בלונדיני ובעל עיניים בהירות והביט בי כשחיוך קל על פניו.

"את חצויה?" שאל הנער חסר הסבלנות והנערה חבטה בכתפו. "אאו! היי, אנבת'! על מה זה היה?!"

הנערה גלגלה את עיניה וחיוך קל עלה על שפתיי. "ל-" הקול שלי נסדק והנדתי בראשי במקום.

"מים?" שאל הנער בהיר השיער שמשום מה הזכיר לי רופא. הנהנתי והוא הסתובב, הולך לצד השני של החדר. "פרסי, תעזור לה לשבת." הוא נעצר לרגע. "בעצם, שכח מזה. אנבת', תעזרי לה לשבת."

"היי!" קרא הנער חסר הסבלנות שעכשיו היה לו גם שם - פרסי. הנערה, אנבת', צחקה ומשכה אותי מעט מעלה כדי שתוכל לשים כמה כריות שיתמכו בי. הרגשתי כאילו כל האיברים שלי הפכו לג'לי לא מתפקד, מה שהיה מתסכל בלשון המעטה.

"הנה," בהיר השיער חסר השם הושיט לי כוס מים. כשלא זזתי הוא חייך במבוכה קלה והצמיד את הכוס לשפתיי. לגמתי מהמים כמה פעמים והנדתי מעט בראשי. הוא הבין את הסימן והרחיק את הכוס.

"איפה אני?" שאלתי אותם והם הביטו אחד בשנייה. "אני לא חצויה. אני מתלווה לארטמיס אבל אני לא אחת מהציידות שלה."

אנבת' הביטה בי בבלבול אבל הנהנה. "את במחנה החצויים. לא יכולנו לומר כלום כל עוד לא ווידאנו שאת לא בת תמותה רגילה."

הנהנתי ואז קפאתי. "רגע, מחנה החצויים של דיונוסוס?" שאלתי בבהלה קלה והשלושה הנהנו. "סטיקס." קיללתי. היה מאוחר מדי לצאת מהמקום עכשיו כשאני פה. לא יאמן שאחרי שהצלחתי להימלט ממלכודת אחת מצאתי את עצמי בשנייה.

"מה קרה?" שאל הנער בהיר השיער בדאגה.

"בוא נאמר שאני ודיונוסוס לא ביחסים טובים במיוחד." אמרתי בפנים חמוצות. "הוא יודע שאני כאן?"

"הוא יודע שמישהי חדשה נמצאת פה תחת חסותו של אבא שלי," אמר פרסי. "אבל האמת, אפילו אנחנו לא יודעים מי את."

"אתם יכולים לקרוא לי ניק." אמרתי להם ונאנחתי. מגיע להם שלפחות ידעו מי אני אחרי שהצילו את החיים שלי. "לפני תשע עשרה שנים, ארטמיס יצרה אותי מאור הירח. אני הבת שלה, במובן מסויים."

"אני מבינה. אני הבת של אתנה, אנחנו, הילדים שלה, יוצאים ישירות מהראש שלה כפי שהיא יצאה מראשו של זאוס." אמרה אנבת' ואני חייכתי, שמחה שמישהו מבין אותי ולא מסתכל עליי בעין עקומה.

"הפעם האחרונה ששמעתי מהציידות הייתה כשהן היו במחנה הזה. הן עוד כאן?" שאלתי כעבור כמה שניות והנער הבלונדיני הניד בראשו.

"ותודה לאלים על כך." אמר הנער בחצי חיוך. "רגע, מה אני יכול להביא לך מבחינת תרופות? את צריכה משהו למניעת זיהומים ומשככי כאבים. חצויים בדרך כלל צריכים קצת נקטר ואמברוסיה וזה מטפל בעניין אבל אני לא יודע מה לעשות איתך - את לא חצויה, אז נקטר ואמברוסיה יורדים מהעניין, ואת גם לא אנושית."

"אני לא אקבל זיהום - אור הירח יטפל בזה. לגבי משככי הכאבים..." היססתי לרגע. "אני מעדיפה לא להשתמש בהם. הכאב לא כל כך חזק."

"אבל אני צריך להוציא את הכדור ולתפור את הפצע, את לא יכולה לעשות את זה בלי משככי כאבים." אמר הנער.

"אני יכולה - זה מה שתמיד עשיתי עד עכשיו." אמרתי והבטתי אל ידי השמאלית שהייתה חבושה. הדם כיסה כבר כמחצית מהתחבושת ובהחלט הגיע הזמן להחליף אותה, ולטפל בפצע.

"אני לא עומד לתפור אותך כשאת לא על משככי כאבים!" התעקש הנער.

משכתי בכתפי. "אז תביא לי בבקשה משהו להוציא איתו את הכדור, חוט ומחט ואלכוהול לחיטוי." אמרתי והוא בהה בי בהלם מוחלט.

"אבל -"

"וויל," קטעה אותו אנבת'. "תפסיק לעשות צרות ופשוט תעשה מה שהיא מבקשת."

הנער השתתק והלך להביא את החומרים. חצי שעה אחר כך סיימתי לחבוש את הפצע התפור והבטתי לעברו. "לא היה קשה כל כך, נכון?"

הנער היה חסר מילים. "אני... את..." הוא מלמל ואז פתח את הפה וסגר אותו מספר פעמים לפני שהסתובב ויצא מהמקום. אנבת' גיחכה.

"הוא יתעשת על עצמו, וויל בסך הכל בהלם." וכך הצטרף עוד שם לרשימה - וויל.

"זה בסדר." אמרתי והבטתי בידי. "אני לא רגישה לכאב כמוכם או כמו בני האדם, למרות שאני כן מרגישה אותו."

"זה מסביר הרבה." אמר פרסי בגלגול עיניים. "כבר חשבתי שאת משהו מיוחד."

"הו, אני בהחלט משהו מיוחד." אמרתי וצחקתי. החבר'ה היו נחמדים ואלמלא דיונוסוס, הייתי שוקלת להישאר במחנה הזה לזמן מה. ברגע שדיונוסוס יגלה שאני נמצאת במחנה שלו, אני אעוף מכאן במהירות האפשרית.

"ורוניקה!" קריאת זעם גרמה לי לקפוא במקומי.

"הו, סטיקס. למה הוא לא יכול להיות בחופשה או משהו כזה?" מלמלתי לעצמי כשדיונוסוס התפרץ לחדר.

"מר ד', בבקשה! זאת מרפאה!" וויל רץ אחריו בניסיון לרסן אותו קלות.

"דיונוסוס!" קראתי, לובשת הבעה עליזה על פניי. "כמה זמן לא התראינו!"

"איך את מעזה להופיע פה?!" הוא צרח.

"זה לא שעשיתי את זה בכוונה..." מלמלתי. "תראה, ירו בי הבריונים של אבא שלי כשניסיתי לברוח מפה והחצוי הזה כאן הציל אותי. התעלפתי בשלב כלשהו וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחנה שלך."

"אני רוצה שתצאי מכאן ברגע זה!" הוא צרח ביודעין שארטמיס לא תאפשר לו לפגוע בי.

"דיונוסוס, יקירי, אני קצת פצועה אבל ברגע שאני ארגיש טוב יותר - אני מבטיחה לעוף מכאן." אמרתי בחיוך שמח ומזוייף.

"הו, ממש ל-" רעם קטע את דיונוסוס. כשדיונוסוס הזעיף את פניו ופתח את פיו כדי להתווכח, רעם נוסף, חזק יותר, נשמע במקום. "הו, בסדר. אבל אני לא אחראי ל-" רעם שלישי קטע אותו ובזאת דיונוסוס נעץ בי מבט זועם, הסתובב ויצא מהחדר.

נאנחתי בהקלה כשהוא יצא. "תודה זאוס, אוהבת אותך." מלמלתי, מרגישה הקלה עצומה.

 

שלוש שעות לאחר מכן השמש כבר שקעה והאירה את האופק בגוון כתמתם שהלך והתכהה בכל רגע. רוח סוף הסתיו הייתה חזקה למדיי, אם כי עדיין לא הגיעה לרמה של עקירת עצים. עמדתי ליד החלון והסתכלתי החוצה, מרגישה את הכמיהה המוכרת אל המרחבים הפרועים, אל חיות הפרא.

ניגשתי אל השידה ליד המיטה שעליה שמו אותי, ולקחתי משם את הבגדים שמישהו - כנראה אנבת' - הניח שם. הייתה שם חולצה כתומה של המחנה יחד עם ג'ינס בגוון חום כהה שהיה גמיש באופן מפתיע. גיחכתי כשהבנתי מה מטרת הצבע - להסתיר כל כתם בוץ שימצא עליו - והבנתי עד כמה הרעיון הזה גאוני.

אחרי שחלפה חצי שעה נוספת, השמש הייתה נמוכה מספיק באופק כדי שהיא לא תכאיב לי, והלילה כמעט ירד. הירח המלא בשמיים העניק לי את הכוחות שהייתי זקוקה להם, והרגשתי את התחושה המחליאה של הזיהום נסוגה, לאט ובטוח.

הייתי מודעת לכך שארוחת הערב כבר עברה, אבל לא היה סיכוי שאני אצליח לאכול משהו בלי להקיא אותו - הגוף שלי עוד היה רגיש מדי. אור הירח עקצץ על עורי בצורה נעימה, כמו אומר שלום. כל הדאגות, הכאב והתשישות החלו להתפוגג לאיטם. שמחתי על כך שהלילה כבר הגיע, מאחר ואם עוד היה בוקר או צהריים או כל שעה אחרת שבה יש שמש, הייתי מרגישה בדיוק הפוך.

הסתובבתי קצת ליד שדות התות ולאחר מכן כשהבחנתי באגם שקיבל עם רדת הלילה צבע שחור, פניתי לכיוונו. תמיד היה משהו פראי במים, הם לעולם לא יוכלו להיות מרוסנים, לא לעד. ההבנה הזו גרמה לי לכבד כל רגע שבו הזדמן לי לשבת ליד מים שקטים ורגועים, והם לא היו רבים. הגעתי לרציף והתיישבתי עליו, מכניסה את כפות הרגליים היחפות שלי למים.

לפני שהספקתי לשקוע יותר מדי במחשבות, פטפוטים שקטים מכיוון הגדה קטעו את חוט המחשבה שלי. "אני לא מצליח להפסיק לחשוב על הבחורה ההיא. היא פשוט נעלמה מהרשת באמצע השיחה, יש לי תחושה שקרה משהו." נשמע קולו של אחד מהם. הוא היה גבוה והיה שיער כהה וארוך. הוא אסף אותו בגומיה על עורפו וידיו התקועות בכיסים גרמו לו להיראות אדיש ורגוע. כשעמד ליד ההיפראקטיבי, הוא נראה אפילו עוד יותר רגוע. בתגובה למבט שנעץ בו המתולתל הוא הוסיף בגלגול עיניים: "נו, 'ילדת הניצחון'? זאת שהתכתבתי איתה בצהריים."

לרגע חשבתי שהם לא מדברים עליי אבל אז כששמעתי את הכינוי, הבנתי שהם אכן מדברים עליי, אבל גם שאין להם מושג מי אני. זזתי קצת באי נוחות והבנים קפאו והשתתקו. הבנתי שהם הבחינו בי רק עכשיו.

"היי, את החדשה, לא?" שאל השני, זה שעוד לא דיבר. היה לו שיער מתולתל ונדף ממנו ריח גריז. הוא היה גבוה למדי אבל בהחלט, מעבר לכל צל של ספק, היה גם היפראקטיבי. "זאת שפרסי הציל?"

"כן, אתם יכולים לקרוא לי ניק." אמרתי בחצי חיוך והתיישבתי.

"ניק? איזה מן שם זה?" שאל אותה המתולתל. "זה לא קיצור של ניקו? זה שם של בן. את בת, לא?"

לפני שהספקתי לעשות יותר מלגלגל עיניים, הנער הראשון דחף אותו לתוך המים בבת אחת. "אני מתנצל עליו, הוא יכול להיות לפעמים קצת חסר טקט. אני סילביו, נעים להכיר."

"נעים מאוד." אמרתי בחיוך.  כעת כשהוא התקרב, הבחנתי שהשיער שלו היה גלי וארוך מספיק כדי שיעבור את הכתפיים, עיניו היו בגוון דבש נעים והוא נע בצורה כמעט חתולית. היה בו משהו... שונה. משהו שלא ראיתי מזה זמן רב, וכשהבנתי את מי הוא מזכיר לי, הבנתי גם למה כל האינסטינקטים שלי צרחו עלי בקולי קולות 'תברחי'.

"שמעתי משהו על זה שאת הבת של ארטמיס," הוא העיר, משאיר לי את האפשרות לספר לו את פשר השמועה או לא.

"מסתובבות עליי הרבה שמועות," אמרתי אחרי היסוס קל, מחליטה שלא לספר לכולם את כל האמת עליי. בהתחשב בזמן הקצר שאני עומדת להישאר כאן, זה לא שווה את הצרות. "מי ההורה האולימפי שלך?"

"הרמס," הוא אמר בחצי חיוך עקום ועגמומי. "אל השליחים, העושר, המזל, הגנבים ובקיצור כל מי שעובר בדרכים. מי ההורה שלך?"

"אם אני אענה על זה, לא יהיה טעם בשמועות, נכון?" אמרתי בחצי חיוך וקמתי על רגליי. סילביו נעמד גם הוא כעבור רגע קצר, ורק אז הבנתי עד כמה הפרש הגבהים בנינו משמעותי - נראיתי כמעט ילדה לידו.

"צודקת לחלוטין. ואחרי הכל, אם אין שמועות, המסתורין נעלם מהר מאוד." הוא אמר בקול עייף מעט.

"היה נעים לפטפט, אבל אני באמת צריכה לחזור לביתן שמונה. אני חושבת שעוד לא התאוששתי לחלוטין מהירייה." אמרתי ופיהקתי.

"לילה טוב שיהיה לך, ניק." הוא אמר כשאותו מבט עגמומי בעיניו והסתלק מהמקום. אני נאנחתי, מסרבת לחשוב ואפילו לנסות להבין אותו, והלכתי אל ביתן שמונה.