לבד

מרחק בטוח / ורד זינגר

מִמֶּרְחָק בָּטוּחַ
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
שֶׁפַּחַד מָוֶת
הוּא
הַפַּחַד לִחְיּוֹת.

היא מקפלת את השמיכה לשניים ואז שוב לשניים. היא מיישרת את השולים בתנועות איטיות ובוחנת בעיניה את התוצאה. היא מניחה אותה בזהירות לבל יתפרקו הקיפולים

ויופרע הסדר.

אחר כך היא מנערת קלות את הכריות ומניחה אותן בקצה הצפוני של המיטה, כשהן נשענות על הקיר.

היא ישנה לבדה, אבל את המיטה היא ממשיכה לסדר לשניים. הצד שלו נשאר תמיד מסודר, והצד שלה עדות סוערת ללילות לא שקטים. היא נלחמת בהם בזכרונות

מהעבר, ומגוונת בחלומות חרדים מהעתיד. רק לעיתים חוזרים ובאים

חלומות  אותם היא אוהבת. בטובים שבינהם יש חתולים וכלבים, לעיתים סוסים, ושדות ירוקים,

שמש חורפית נעימה, ולהקות של ציפרים. 

לעומתם, החלומות על הים ממשיכים להטביע אותה. הים אפל וסוער ומושך אותה מטה. לפני עצימת העינים יש לה תפילה קטנה: "בבקשה, רק חלומות בלי מים, בלי

ים, בבקשה" לעיתים תפילתה מתקבלת, אבל לפעמים היא מתעוררת מהם בבעתה,

זיעה קלה על פניה. היא נחלצת אך בקושי מסחרור המערבולת  הקוראת לה אל התהום האפילה.

עכשיו קרול קינג שרה ברקע והיא מכינה לה כוס קפה. היא מצליחה להכין לאחרונה, רק כוס אחת. בינתיים היא עדיין מניחה, מכורח ההרגל, שתי כוסות על השיש,

אבל כבר מוזגת רק לאחת. היא מרוצה מהשיפור שחל  ויודעת שזהו תהליך הלוקח זמן.

 יעקב הפסיכולוג אמר לה. היא מנסה להיות סבלנית, מגרדת כוחות ואיפוק. הילדים מרוצים.  

היא לא יודעת אם בבוא היום, בו היא תכין רק כוס אחת, מבלי להוריד מהמדף בארון, את השתיים הקבועות, יהיה זה יום של שמחה

והקלה, או יום של ריק נורא.

אולי יהיה זה יום של השלמה 

ואולי יהיה זה יום של אימה

שיבהיר סופית:

הוא לא יחזור.

לא-

והיא - - ?

 ?