טוב, אז, קודם כל, אני רוצה להגיד שרוב הפעמים שאני כותבת, יש לי רעיון שחשבתי עליו - אני יודעת איך הסיפור מתחיל ואיך הוא אמור להסתיים - ורק מוסיפה פרטים תוך כדי הכתיבה. הפעם, יש לי שם של פאנפיק: "אהבה שישנה ואינה", אני לא יודעת על מי, או על מה, הוא ידבר. אני רק יודעת שהוא יעסוק מן הסתם בהתאהבות.
מקווה שייצא טוב!
הערות של *לאחר* הכתיבה:
אוקי, אז אין לי מושג מה כתבתי. באמת שלא! פשוט כתבתי. וזה הלך לכל כך הרבה כיוונים שלא תכננתי להגיע אליהם!!!
זה יצא טוב, וזה יצא רע.
זה יצא.
טוב, אני מקווה שתבינו מה רציתי מהחיים שלכם בפאנפיק הזה - כי אני בעצמי לא מבינה!!!
פרטי פאנפיק (שהוספתי, כמובן, אחרי שסיימתי הכל והבנתי לאן זה הולך):
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: רומיוני (רון\הרמיוני)
דירוג: PG
תקופה: פוסט הוגוורטס
ז'אנר: אנגנסט
כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג. אין לי שום כוונה להרוויח מפאנפיק זה.
הפאנפיק נכתב מנקודת מבטו של רון ויזלי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהבנתי שאני מרגיש כלפיה משהו, משהו שהוא הרבה יותר מסתם חברות, את הפעם הראשונה שהצלחתי להודות בכך, לאחר שנים רבות כל כך של הכחשה. אני זוכר את נשיקתנו הראשונה, המהוססת, המפוחדת. אני זוכר את הפעם הראשונה שלנו.
אני זוכר.
היינו שמחים כל כך, מאושרים. הכל הרגיש כמו חלום! אהבתי אותך, יותר מכל דבר אחר!
ואז, אז החלה המלחמה. המלחמה, ששינתה את הכל. את העולם, את המציאות, אותנו. במלחמה הזו איבדנו כל כך הרבה: משפחה, חברים, את עצמנו...
כשהכרתי אותך, היינו קטנים, תמימים. זוכרת את הריבים הילדותיים שלנו, הויכוחים?! אני זוכר, זוכר איך שנאתי אותך בהתחלה, שנאה כזאת ילדותית, בצחוק. זה מצחיק לחשוב על זה עכשיו. גם אחר כך היינו רבים, את זוכרת, נכון?
והמלחמה...
המלחמה שינתה אותנו. הרחיקה אותנו, השחיתה כל שאריות של ילדותיות ותמימות, הפכה אותנו לקרים, רציניים. זוכרת את הריב שלנו אז, בלילה ההוא. היה קר כל כך! מבחוץ, מבפנים. והיית רחוקה. עמדת ממש לידי והיית רחוקה יותר מאי פעם!
עזבתי.
אני לא יודע אם בכית.
אני לא.
והיינו רחוקים, את ואני. פיזית ונפשית.
לא חזרתי.
לא רציתי לחזור.
את נשארת שם, לא לבד - הארי היה אתך, וכן לבד - כי אני לא הייתי שם. ואני הייתי לבד, מכל בחינה. לבד ובודד, אבל לא הייתי עצוב.
כעסתי.
כעסתי עלייך - על שלא שכנעת אותי להישאר, לא ניסית לשכנע, כעסתי על עצמי - על שנכנעתי, שלא נתתי לנו אפשרות נוספת, כעסתי על המלחמה- היא האשמה העיקרית בכל המצב.
כעסתי.
...
הארי מת, הרמיוני.
הוא מת כי לא הייתי שם.
כי עזבתי.
את גרמת לי לעזוב.
אבל לא היית אשמה.
זו רק המלחמה.
גם במוות שלו היא אשמה.
ואני אשם.
ואת.
וכולם.
ולא הייתי שם כדי לעזור.
לא הייתי שם כדי להציל אותו,
לא הייתי שם כדי לנחם אותך.
לא הייתי.
ואת לא היית.
היית.
אבל לא.
אבל, בעיקר, אני לא הייתי.
...
יש ימים שאני מצטער שעזבתי, שלא נתתי לקשר בינינו הזדמנות נוספת, שניפצתי כל שביב של תקווה, שאי-פעם נחזור. יש ימים, שאני מרגיש שהכל אשמתי: שלא ניסיתי מספיק, שלא התאמצתי. אני מצטער שעזבתי. מצטער שלא נותרתי, לא תמכתי ברגעים הקשים ביותר. לא הייתי שם להגן, לא עלייך, לא עליו. אני מצטער, הרמיוני. הארי, אני מצטער.
יש גם ימים, שאני לא מצטער. הם הביאו את זה על עצמם, הוא והיא. הרי, היא גם התרחקה, לא ניסתה לתקן. והארי, גם הוא, לא עודד אותי להישאר, לחשוב בהיגיון. הם אשמים. זה מה שאני חושב, באותם ימים.
...
ואני אוהב אותך, הרמיוני גריינג'ר. אני אוהב.
אני לא יכול לאהוב אותך, הרגשות כלפייך כואבים מידי!
ואני אוהב.
המחשבות עלייך, גורמות ללבי להישבר לפיסות כה קטנות!
ואני אוהב.
אני לא רוצה לאהוב אותך, לא אחרי כל מה שעברנו.
ואני אוהב.
תמיד אהבתי אותך, הרמיוני.
ואני עדיין אוהב.
הרמיוני.
אני אוהב אותך הרמיוני,
אני אוהב.
...
אנחנו לא יכולים להיות ביחד, אנחנו נגרום זה לזה סבל רב מידי. כל מבט שלי בעינייך היפות, יזכיר לי שלמרות שאנחנו ביחד, משהו חסר. הארי חסר. היינו תמיד שלושתנו, השלישייה המוזהבת. חברים טובים כל כך! מעולם לא אוכל להביט יותר בפנייך, בלי להיזכר בפניו.
אנחנו לא מתאימים יותר, הרמיוני, אנחנו שונים מידי כעת. אני שונה, את שונה - ושנינו שונים.
אנחנו חייבים להיות ביחד, הרמיוני, חייבים - כי רק שנינו נבין מה אנחנו מרגישים. רק אנחנו איבדנו הרבה כל כך, סבלנו, כאבנו. רק אני ואת.
אנחנו נהייה ביחד, כי זה מה שהגורל רוצה: זה תמיד היה רון והרמיוני, הרמיוני ורון.
והארי. מה אתו?!
הוא היה החבר הכי טוב שלנו, של שנינו.
ולכן, אנחנו לא רון והרמיוני, ולא הרמיוני ורון. עכשיו, זה רק הרמיוני ורק רון.
ואני אוהב אותך, הרמיוני. אוהב המון!