היי קוראים יקרים,
אתמול שודר סופסוף ספיישל הדואטים המפומפם של בית הספר למוזיקה, ההוא עם הביצוע ל"חורף 73". הקשבתי לביצוע הזה כבר כשהופץ כקליפ ויראלי ברשתות החברתיות. מודה שסקרן אותי לשמוע את הצמד הדתי-לאומי שר את השיר הזה עם הערביה מרמלה. כן, אני עד כדי כך חולת ריאליטי-שירה. התגובות לביצוע היו מדהימות וחיוביות להפליא, אז החלטתי שלא לחכות עד לתכנית עצמה, ולראות על מה המהומה.
כבר בהאזנה ההיא, לפני שבועיים-שלושה, כמעט דמעתי. אני לא בחורה שדומעת מביצועים. אני מסוגלת להתרגש עד צמרמורת. לדמוע? בקושי. בחורה צינית כמוני ישר מחפשת את הקאץ', את האינטרסים שעומדים מאחוריי הביצוע. בחורה צינית כמוני קודם כל צוחקת על כל אלו שדומעים. כאילו, מה אתם בוכים לי עכשיו? מה אתם, כוסיות? לפני שהקשבתי לביצוע, קראתי את התגובות הנרגשות-מדי של חבריי. חשבתי לעצמי "אויש, be a man! מה יש לכם?!". כל תכנית אני מוצאת את עצמי מתמוגגת מהביצועים של הילדים המדהימים והמוכשרים להחריד האלו של בית הספר למוזיקה. מכאן ועד לדמוע? הדרך ארוכה. וכך מצאתי את עצמי מחזיקה את עצמי ומתאפקת חזק-חזק שלא לבכות מהביצוע המרטיט של ביסאן והאחים כלטוב. כמעט דומעת, למרות הציניות, למרות האגו.
חיכיתי לתכנית של אתמול. הייתי בטוחה שמסחטת הרייטינג שנקראת "קשת" תשאיר את הביצוע המרהיב הזה לסוף התכנית, כיאה לכל מסחטת רייטינג שמכבדת את עצמה. היא השאירה אותו שני, בסדר בו צולם. הבטחתי לעצמי שהפעם לא אדמע. הרי כבר צפיתי בביצוע, אני יודעת שהוא מרגש בטירוף, עברתי את שלב הדמעות. כמובן שהביצוע המדהים הזה שוב הביא אותי לאותו מצב נוראי של צמרמורת וכמעט דמעות. אוי, איזה רוע זה לב לתת לילדים מדהימים ומוכשרים כאלו לשיר שיר כזה מרגש ועוד לגרום לי לשמוע אותו פעמיים. היכולת הווקלית, ההרמוניות המרהיבות, הבנת הטקסט באופן כל כך מושלם וטראגי.
אתמול היה לי דיון מאוד מעניין עם חבר יקר שטען, במילים אחרות, שהוא לא קונה את הביצוע הזה. הוא התקשה להאמין שילדים בני שמונה מסוגלים להבין ולרדת לעומקו של הטקסט הקשה, המדהים והעצוב של השיר הזה. אני חלקתי עליו.
לאלו שלא יודעים, השיר המדהים והנוגע הזה חובר לפני עשרים ושתיים שנה לערך, ללהקת חינוך מיוחד (בהם שרו טל מוסרי וליאת אחירון). הוא חובר כדי להיות מושר על ידי אותם ילדים שנולדו בשנת 73, אותה שנה טראגית שהיוותה סוף של האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. אותה שנה של מלחמה עגומה שמהווה סוג של טראומה מדממת בהיסטוריה הישראלית עד היום. כבת לאב ששירת כמילואמניק באותה מלחמה, אני מכירה סיפורים שממחישים את הטראגיות שבה. בן דודי הוא יליד 73. אני מכירה את אותם לוחמי המלחמה ואת ילידי 73. השיר העצוב הזה יצא בניינטיז - עשור שמגלם בתוכו את הקונפליקט שבין השמחה והתקווה שבאו בעקבות הסכמי אוסלו והגלובליזציה, לעצב שהגיע בעקבות מלחמת המפרץ והאינתיפאדה. השיר הזה מגלם בתוכו עצב עמוק שמגיע בעקבות הבטחות השווא לשלום שהבטיחו לאותם ילידי 73. אני מכירה את ההבטחות האלו כי גם לי הבטיחו אותן שש-עשרה שנים אחרי. אני זוכרת את כל אותן פעמים בהן סבי ז"ל אמר לי שוב ושוב כשהייתי קטנה - שעד שאצטרך להתגייס כבר לא יהיה צורך בצבא, כי יהיה שלום. הוא הבטיח לי אותן שוב ושוב גם כשאחי הגדול כבר לבש מדים. הוא אמר לי שבעשור הזה שמהווה הפרש ביני לבין אחי הגדול - כבר יהיה שלום והכל יהיה בסדר. סמכתי עליו, כי הוא ראה המון וחווה כל כך הרבה מלחמות בחייו. הוא היה איש חכם, איש של מילה, איש שמבין בפוליטיקה. אם סבא מבטיח, סבא יודע על מה הוא מדבר. שנינו התבדנו. השלום לא הגיע, להפך, המצב רק החריף. גם אני עליתי על מדים ובאתי לבקר אותו בעודי לובשת אותם. גם לי סבתי ז"ל, אשתו, תפרה דרגות. גם אני, בשלב זה או אחר, חוויתי מלחמות.
אבל עזבו אותי, אני בת 25. נולדתי שנה וקצת לפני מלחמת המפרץ. הכרתי את המדינה בתקופות מלחמה, אך גם בתקופות של תקווה. הילדים האלו ששרו את השיר נולדו עשרים שנה לאחר שהשיר חובר, ארבעים שנה לאחר המלחמה ההיא - ושום דבר לא השתנה. הם נולדו אל תוך מציאות קשה של מלחמת קיום יום-יומית. הם נולדו אל מציאות קשה בה מתרגלים ברגע אל פיגועים ואל אזעקות. זאת הילדות שלהם, וזאת ילדות קשה. ילד לא צריך לגדול אל תוך מציאות כזאת. ולכן אני טוענת שהילדים האלו כן הבינו את משמעות השיר לעומקה. כי אני בטוחה שגם להם, כמו להוריהם וכמו לי, הבטיחו ועדיין מבטיחים יונה ועלה של זית. כי גם להם כנראה מבטיחים שהם לא יצטרכו להתגייס לצבא, כי עד שהם יתגייסו הוא כבר יתפרק עקב חוסר נחיצות.
אתם יודעים, כשחיילים שרים שיר כזה, הוא עצוב ומקבל משמעות מאוד מסוימת, אבל אתם חושבים לעצמכם שוואלה, החיילים האלו יודעים על מה הם מדברים כי הם משרתים בצבא, הם כנראה כבר ראו וחוו דבר אחד או שניים. הם שרים אותו כגברים וכנשים עם סבירות גבוהה יותר לחוות מלחמה. הם כבר גדולים, הם עברו איזושהי כברת דרך. כשילד שר את השיר הזה ומבין אותו, הוא יוצק לתוכו משמעות אחרת לגמרי, אולי עצובה ביותר. בעולם מתוקן, מקביל אולי, ילד לא צריך להבין את משמעות השיר הזה. הוא לא אמור לחוות את החוויות שגורמות לו להזדהות עם השיר. ילד לא אמור להבין בגיל עשר שההבטחות האלו לשלום הן כנראה הבטחות שווא.
בגלל שאני בחורה צינית, אני לוקחת בחשבון את השימוש האולי "ציני" וסחטני של מסחטת הרייטינג ששמה "קשת". אני מבינה את השימוש האפשרי שיש בילדים ואת הנסיון האולי מאולץ ליצור רגש שיביא לבאזז ולרייטינג. אני מבינה שקשת לא חפים מאינטרסים. עדיין, החיבורים האלו בין האחים הדתיים לבין הילדה הערביה, ובין הילדים לשיר הקשה הזה - הרטיטו את ליבי עד כדי כמעט דמעות. אנחנו חיים במציאות בה השיר הזה תמיד רלוונטי וכולם יכולים להזדהות איתו. כולנו הילדים של חורף שנת 73.
לכו תדעו, אולי בכלל התרככתי נורא.
אויש, כמה אני אוהבת את התכנית הזאת.
שיהיה שבוע נפלא ואופטימי!
נית.