קפה / נוגה

פאנדום: BBC מרלין
שיפ: מרלין/ארתור חד-צדדי
דירוג: PG
אורך: 2,026 מילים
הערות: זה חלק קטן מתוך פיק גדול מאד. כשהתחלתי לכתוב גיליתי שיש לי מלא מה לכתוב על הוורס הספציפי הזה, ופחדתי שלא יהיה לי זמן. אז בחרתי קטע מאד קטן שאותו החלטתי לספר מתוך הפיק הארוך, שייכתב יום אחד.

קפה / נוגה

מרלין מגרד מתחת לתחפושת בחוסר סבלנות. הוא לא יכול לחכות שחודש אוקטובר יסתיים והוא יוכל להפסיק לבוא לעבודה לכל-כך הרבה משמרות. זה לא רק שזה פוגע לו בלימודים (פרופסור גאיוס רק הרים אליו גבה כשהוא אמר לו שלא היה לו זמן להכין את הקסם לשיעור ברונות עתיקות) אלא זה גורם לו להיראות עוד יותר מגוחך מהרגיל.

הוא עדיין לא מאמין שקָפֶלוֹט דרשו ממנו גם לשים זקן ארוך ולבן בנוסף לכובע המחודד ולגלימה שהוא מסתובב איתה בדרך כלל. הוא שוקל להתפטר, אבל הוא יודע שהוא צריך את הכסף (אימא שלו תמיד אמרה שכל עבודה מכבדת את בעליה.) מרלין מודה לדרקון הגדול שהוא לפחות לא אוסף אשפה במעונות. הוא פעם מצא--- הוא מעדיף שלא להיזכר ורק מרחם על עובדי הניקיון המסכנים.

מרלין גונח ועוצם עיניים. רק שגוויין לא יגיע, הוא מתפלל, וגם לא מורגנה. בשבועות האחרונים כשגוויין רצה להגיע לבית הקפה הוא הצליח להרחיק אותו משם בתירוצים של ניקיון שבועי. זה הדרדר למצב שבו מרלין מביא לו עכשיו קפה לחדר, העיקר שלא יבוא ויראה אותו עם התחפושת המשפילה הזו. אולי לא משפילה, מרלין מתקן בינו לבין עצמו, אבל גוויין יכול לצחוק על מישהו פרק זמן ארוך למדי, ואם הוא יראה את התחפושת... מרלין יודע שגוויין יצחק עליו לנצח.

כשהפעמון מצלצל בעדינות כדי לרמוז שמישהו נכנס, מרלין רק נאנח ובוהה במכונת הקפה. בטח עוד סטודנטית שנה ב' שיצאה באמצע ההרצאה כדי לקנות לאטה דלעת. קפלוט מנסה להיות סטארבקס. הפעם, לשם שינוי, די הצליח לה, הוא חושב בעגמומיות ומגרד בהיסח הדעת מתחת לשרוול הרחב.

"סליחה?"

מרלין מסתובב באחת ומועד על שולי הגלימה הארוכה שלו. הוא מאזן את עצמו בעזרת הדלפק ומתיישר (לא לפני שהוא חובט את המרפק שלו בזווית שכזו שכל הזרוע שלו כואבת), מישיר מבט היישר אל העיניים הכחולות של ארתור פנדרגון.

ארתור מביט בו בחיוך קטן. "מרלין?"

מרלין לא ידע אפילו שארתור יודע איך קוראים לו. הוא לא רוצה לפלוט, איך אתה יודע, אבל המוח שלו עושה דברים אחרים ומה שיוצא לו זה, "איך אתה יודע?"

ארתור מושך בכתפיו ."הגלימה. והכובע. והזקן." הוא סורק את מרלין מכף רגל ועד ראש במהירות שכזו שלרגע מרלין לא בטוח שזה באמת קרה (והוא גם אסיר תודה לזקן שמסתיר את הסומק העז שמכתים את הלחיים שלו באותו הרגע; הוא יכול להרגיש אותן בוערות ומתפלא שהדבר הארור לא עולה באש. זה לא היה מפתיע אותו). לאחר רגע ארתור מהנהן ואומר, "אה, והתג."

"הה, התג, בטח," מרלין צוחק במבוכה ומיד מניח את ידו על פיו. הוא מנסה לכסות על כך באמצעות שיעול מזויף (הוא די בטוח שארתור לא קונה את זה) ושואל, "אז מה אפשר להציע לך?"

ארתור מביט בתפריט שמרלין צייר בעמל רב באותו הבוקר. לארתור יש את העיניים הכחולות ביותר בעולם, מרלין חושב. הוא לא היה מתנגד שהן יהיו עליו. לעזאזל, לא היה אכפת לו שכל חלק מארתור היה עליו. עיניים, ידיים, שפתיים... לפעמים מרלין חולם על ארתור בלילה. בדרך כלל אלו חלומות מוזרים שכוללים יערות וטירות וטרולים (מרלין לא יודע מה המוח שלו עושה בלילות. באמת. החלומות האלו אינם באשמתו). בחלומות האלו מרלין לובש מכנסיים רפויים וקושר צעיף קטן וכחול על הצוואר שלו ולובש חולצה אדומה (מה שלא שונה במיוחד ממה שהוא לובש בדרך כלל. מתחת לגלימה יש לו סקיני ג'ינס שחורים וחולצה לבנה והצעיף האדום שלו נמצא יחד עם הז'קט הכחול בחדר העובדים, שם הם מחכים לו בסבלנות. מרלין לא יכול לחכות להעיף את התחפושת הזו לאלפי עזאזלים) וארתור לובש שריון וחוגר חרב. מרלין באמת לא יודע מה הבעיה עם שנת החלום שלו. הוא צריך לראות רופא.

רק כשארתור משתעל מרלין מבין שהוא פספס משהו. אה? הוא חושב, ואז פולט, "אה?"

ארתור מעיף בו מבט חשדני. "הכל בסדר שם, חבר?"

"כן, כן, נהדר, מצוין," מרלין מקשקש. הוא יודע שהוא מקשקש והוא רוצה להפסיק אז הוא עוצר, נושם עמוק ושואל בנימוס, "מה תרצה להזמין?"

"כמו שאמרתי – בפעם השלישית – אני רוצה הפוך ספייסי קינמון עם שוט קצפת." ארתור מביט בו לרגע. "אתה לא כותב את זה?"

"לא, אין צורך. אני זוכר," מרלין מבטיח לו. הוא לא צריך לספר לו שיש עט מאחורי מכונת הקפה שכותב את הכל על פיסת נייר בלי שהוא יצטרך לגעת בו. "עוד משהו?"

"שיהיה חם, אבל לא יותר מדי."

"לקחת או לשבת?"

"לשבת."

"כבר מגיע." מרלין מדביק על פניו את החיוך הכי זורח שלו ומחכה שארתור ירים גבה ויסתובב לכיוון אחד השולחנות. ואז מרלין מסתובב בעצמו לכיוון מכונת הקפה ומקלל את הרגע שבו ארתור נכנס לבית הקפה שלו. הוא לא באמת מתכוון לזה, כמובן. הוא—טוב. מרלין סובל מהתאהבות קלה בארתור פנדרגון, הבן של מי שמועמד לראשות ממשלת בריטניה ומאיים להדיח את ראש ממשלת בריטניה הנוכחי, דיוויד קמרון, מהשלטון. ארתור פנדרגון, עם השיער הבהיר והעיניים הכחולות-כחולות, והחיוך הממיס—

"פאק!" מרלין מקלל כשהמכונה משמיעה קול תסיסה, פולטת אדים רותחים, וגורמת לו לכוות את האצבעות שלו על החלק המתכתי שלה. "מכונה טיפשה," הוא נוזף בה בשקט, "את לא יודעת שאני מנסה להרשים את ארתור?" (לא שזה עבד לו עד עכשיו, הוא חושב בעצבות. הוא די בטוח שארתור חושב שהוא אידיוט מרחף.) הוא לא מסתובב כדי לראות את ארתור נועץ בו מבטים – הוא יכול להרגיש אותם חורכים את  גב הגלימה שלו, תודה רבה.

הקפה קצת חם מדי אז מרלין מנופף באצבעותיו, עיניו מבזיקות בזהב והכוס מיד מתחילה להעלות אדים משביעי רצון. מרלין אפילו לא כווה את האצבעות שלו שוב. הוא משרטט מגן וחרב בקצפת, מנגב את התחתית, ולוקח את הכוס בזהירות לכיוון השולחן של ארתור.

ארתור כבר לא מביט בו אלא שקוע באייפד שלו, עיניו רצות על כתבה כלשהי שהוא קורא. מרלין חושב שאולי זה הריאיון האחרון של אות'ר פנדרגון שהתפרסם בדיילי מייל. מרלין קרא את הכתבה הזו הבוקר, וראה את התמונה של אות'ר; הוא עומד בפנים רציניים, לבוש חליפה ומעונב. מרלין חושב שאם היו בוחרים ראשי ממשלה רק לפי המראה שלהם, הוא בהחלט היה בוחר באבא של ארתור. ולא רק בגלל שהוא אבא שלו. כי הוא נראה טיפוס שמתאים להיות ראש ממשלה.

הוא מתקדם לכיוון השולחן של ארתור ורואה את ארתור מנער את השעון שלו על פרק כף ידו ומביט בשעה. מרלין לא רוצה לגרום לארתור להתעכב. זאת אומרת, הוא כן רוצה, אבל הוא לא רוצה שארתור יחשוב עליו רעות. הוא מעדיף, כמובן, שארתור יישאר וישתה את כוס הקפה שלו בנינוחות. מצד שני, מרלין חושב, הוא מעדיף שלא תהיה כאן הסחת דעת מסוג ארתור פנדרגון, שגורמת ללב שלו לפרפר ולידיים שלו להזיע.

ובדיוק באותו הרגע (כי זה היה חייב להיות באותו הרגע, מרלין יחשוב באומללות במשך הימים הבאים), הוא מועד על שולי הגלימה שלו, בדיוק כמו מקודם. הפעם, לעומת זאת, הוא מתרסק קדימה ושופך את הקפה החם על החולצה של ארתור ועל מכנסי הג'ינס שלו.

ארתור מזנק מהכיסא בקללה. "מה לעזא--?" הוא מסתובב להביט במרלין. העיניים שלו ענקיות ומלאות סלידה. "אלוהים אדירים, אתה אידיוט?" הוא מנער מעליו את הטיפות (מרלין לא יכול שלא לחשוב כמה זה חמוד שהוא מתנער קצת כמו כלב), ומחפש מפית כדי להספיג את שאריות הנוזל. "אני לא מאמין שזה קרה עכשיו."

"גם אני לא," מרלין אומר. הוא רוצה לומר שטעויות קורות, ושהוא רק בן-אדם (וקוסם, אבל אף אחד לא צריך לדעת את זה), אבל במקום זה הוא מוצא את עצמו אומר, "אל תירה בשליח."

הוא רוצה לחבוט בעצמו.

ארתור מסתובב לעברו. "אל תירה בשליח? אתה זה שהבאת את כוס הקפה המזורגגת!"

"ולך אכפת יותר מהבגדים שלך מאשר מהרגשות של העובד הפשוט!"

מרלין באמת צריך ללמוד לשתוק. הוא ממש לא יודע מאיפה כל זה מגיע לו. בהחלט לא ממנו. יש לו חשד קל שהדרקון הגדול איכשהו מעורב בכל העניין אבל הוא לא בטוח והוא גם לא רוצה לשאול.

"יש לך מזל שאני לא תובע אתכם."

"תובע?" עכשיו מרלין צוחק בפליאה, "על מה? על ששפכו עליך קפה? מה מטריד אותך יותר, שתצטרך לשלוח את הבגדים שלך לניקוי יבש או שלא הספקת לשתות את כוס הקפה שלך לפני השיעור בזמן שסטודנטים אחרים הכינו לך אותו?" הוא יורק שערות לבנות מפיו. "אתה יודע מה, תשכח מזה."

ארתור לא טורח לענות לו. לפני שהוא מספיק לסיים לארוז את הדברים שלו, מרלין מנופף באצבעותיו ושולף משום-מקום כרטיס זיכוי (זה באמת משום-מקום. הוא לא חושב שהיה להם אי-פעם דבר כזה), רק משום שהוא לא מרושע כמו שארתור בטח חושב שהוא, מניח אותו על השולחן ואומר, "ליל כל הקדושים שמח," לפני שהוא נעלם בנפנוף גלימה ראוותני במיוחד אל מאחורי הדלפק.

זו הפעם הראשונה (והוא די בטוח האחרונה) שהוא שמח שיש לו גלימה.

~

מרלין דופק את הראש בשולחן הקבוע שלו בספריה. הוא לא מבין איך זה קרה. איך הוא וארתור הפכו לסוג של, לא ממש, אויבים. כשמרלין אומר 'לא ממש' הוא מתכוון ל'ארתור מסתכל עליו בצורה מוזרה כשהוא נכנס לחדר'. מרלין לא מבין את עצמו כשהוא באיזור של ארתור. זה מעולם לא קרה בעבר. מרלין הוא בחור טוב, באמת. נחמד, אדיב, ביישן...

אבל כשארתור מתקרב אליו, מרלין נהיה כזה—מעז יותר, ומלא בחוצפה. מרלין לא מבין את זה.

"בעיית בנות?" הוא שומע קול מעליו.

"בעיית בנים," מרלין נאנח ומרים את ראשו. הוא כמעט נחנק מהרוק של עצמו כשהוא מזהה את פרסיוול, גבוה, שרירי, עם תספורת קצוצה ועיניים חמות. מרלין מעולם לא הבחין בעיניים של פרסיוול בעבר, אבל עכשיו הן סקרו אותו בסקרנות.

"אה, מוכר," פרסיוול אומר ומתיישב מולו בנינוחות. "רוצה לספר לי על זה?"

מרלין מרים גבה. "אה, אני לא חושב שאני מכיר אותך מספיק כדי לספר לך על הבעיות האישיות שלי."

"פרסיוול, נעים להכיר." פרסיוול שולח יד קדימה ולוחץ את ידו של מרלין. כשהוא שומט אותה מרלין מעסה את ידו מתחת לשולחן בחשאיות. לפרסיוול יש לחיצת יד חזקה במיוחד. זה כואב. "אני בשנתון שלך, ואפילו לקחתי איתך סטטיסטיקה למתקדמים בשנה שעברה." הוא צוחק. "לא פלא שלא ראית אותי; ישבתי מאחור עם החבר שלי, ליאון."

"קראת לי?" ליאון צץ משום מקום ומתיישב ליד פרסיוול. "על מה מדברים?"

"על בעיות הבנים של מרלין," פרסיוול מיידע אותו.

"רגע, מאיפה אתה יודע את השם שלי?" מרלין שואל בדאגה.

"ארתור סיפר לנו על הקוסם ששפך עליו קפה בקפלוט," פרסיוול מספר בשמחה.

"וידענו שאתה עובד שם כי גוויין מזכיר את זה כל פעם שהוא מקבל כוס קפה," מוסיף ליאון.

"אז עשינו אחד ועוד אחד."

מרלין נאנק ודופק את הראש שלו שוב בשולחן.

"עכשיו אתה רוצה לספר לנו במה מדובר?"

מרלין יודע שהוא תחת התקפה משולבת. ליאון מצד אחד, פרסיוול מצד שני... רק חסרה לו מורגנה וגוויין וזה יהיה מושלם, הוא חושב בעוקצנות. הוא מרים במהירות את ראשו כדי לוודא שהשניים האחרונים לא נמצאים באיזור, אחר נאנח ומספר להם.

לליאון ולפרסיוול יש את הרעיון הכי טוב בעולם – לדעתם. מרלין, כמובן, שונא אותו. אבל הם מבטיחים לו שארתור יאהב אותו. וזה, כמו שמציין ליאון ברצינות, בזמן שהוא מסלק קווצת שיער מתולתלת מעל עיניו, מה שמרלין רוצה.

העובדה שהתוכנית הזאת כוללת את גוויין ואולי את מורגנה (שיצחקו עליו לדורי דורות. בייחוד מורגנה שתחיה עם מרלין לנצח, בעיה של מכשפים) היא זו שבעיקר גורמת למרלין לחשוש. למרות זאת, ליאון ופרסיוול תופסים אותו בכתפיו וגוררים אותו אל מחוץ לספריה. עד מהרה מצב הרוח הטוב שלהם דובק במרלין והוא מתחיל לחייך. (אבל רק קצת, ובחשאיות. כדי שלליאון ולפרסיוול לא ייכנסו רעיונות נוספים לראשים הטיפשיים – והיפים להפליא - שלהם.)

"אז מה שיקרה," מספר לו ליאון בהתלהבות (בפעם החמישית. הם עברו על התוכנית הזו כבר פעמיים לפני כן—והשיחה עם גוויין בסקייפ לא נחשבת), "זה שאתה תלך למסיבת ליל כל הקדושים של המעונות – איזה מזל שכולנו גרים בטרפורסט?" – מרלין לא רוצה לומר לו שבשבילו זה לא מזל אלא חוסר מזל, אבל שותק – "אתה תלך לשם בתור מרלין—" פה פרסיוול צוחק, בדיוק כמו בארבעת הפעמים הקודמות. מרלין מסתפק בנעיצת מבט קודר בעץ קרוב ובתקווה שהעץ לא יתפוצץ – "בכל מקרה, אתה תביא לארתור קפה. והפעם לא תשפוך אותו עליו."

"הקופון שהבאתי לו לא מספיק?" מרלין שואל בייאוש.

"נראה לך שהוא השתמש בו? הוא הביא את זה ללנסלוט."

"למה אני טורח להיות נחמד," מרלין תוהה בקול.

"בכל מקרה," ליאון מתעלם ממנו, "אתה תתחפש לעצמך, בעצם-" פרסיוול צוחק שוב. מרלין מתעלם – "ותביא לארתור קפה, וסוג של תתנצל, ואז תהיו החברים הכי טובים לנצח." לליאון ולפרסיוול יש משהו עם חברים-הכי-טובים-לנצח. מרלין לא מבין כל-כך.

"ואיך גוויין ומורגנה קשורים לכל זה; שוב?" הוא שואל.

"גוויין הוזמן למסיבה, אז הוא ייקח אותך כפלוס אחד שלו," פרסיוול מסביר. מרלין לא מתפלא שאף אחד לא שלח לו הזמנה. הוא לא בדיוק טיפוס של מסיבות. "ומורגנה תדאג שארתור יהיה בדיוק איפה שהוא צריך להיות."

מרלין נאנח. "טוב, בסדר. נעשה את זה."

"והכי טוב," פרסיוול אומר, "שארתור הוא הרי חובב קפה מושבע. הוא מתמסטל מריח של קפה. אז אם תביא לו כוס קפה והתנצלות--- בעצם קנית אותו."

"נהדר," מרלין ממלמל לעצמו. הוא יודע שיש משהו חשוד בכל התוכנית הזו. רוב הסיכויים שהיא תיכשל בצורה מרהיבה למדי, שתכלול המון זיקוקי דינור ושנאה עזה של ארתור אל מרלין למשך שארית חייו (או שארית השנה האחרונה באוניברסיטה, מה שיבוא קודם), מה שמרלין לא רוצה שיקרה... אבל איזו עוד אפשרות יש לו?

"טוב, בסדר," הוא אומר לבסוף. "אני בפנים."