האנשים המשיכו ללכת, כשהם מנסים לעטות על עצמם ארשת פנים בוטחת ומעבר לכך, לשוות לפניהם מבטים מזרי אימה. זה ניראה מלאכותי למדי, אבל זה מה שיכלו לעשות כרגע. כמחצית הנר הלכו כך, כשפניהם עם הבעתם החדשה מרחיקים מהם כפי הנראה, את האנשים מהם חששו. על כל פנים, אחרי המפגש עם השלושה הראשונים, אף אחד לא התקרב אליהם, למרות שעברו לידם מספר בני אדם נוספים.
-"אני מתחיל ליהנות מהעסק" – אמר אלפין לאחר טיפותאחדות. פניו היו מחויכות כשדיבר – "זה עושה לי הרגשה טובה".
-"מעכשיו אני מאמץ את ההליכה הזו" – אמר גינתר.
-"גם אני" – ענה לו טנזי ללא חיוך על פניו.
גינתר הביט בו וצחק:
-"למדנו משהו".
טנזי החל לצחוק אף הוא, אולם מיד עצר את צחוקו וענה בקול מאיים:
-"שמעתי!!!".
חלפה מספר טיפות והם הגיעו אל בית השהרנה.
בית זה, היה שונה מהבניינים סביבו. צבעו היה אפרורי וצוירו עליו עננים כהים, חלקם שחורים לחלוטין. ברקים שנראו אמתיים בצורה מעוררת חשש, פלחו את השמים בציור כאילו חלפו בשמי דראגון. רק רעש רעמים היה חסר, כדי שיחושו שסופה אמתית מתחוללת סביבם.
מהרגע בו נכנסו לשכונה, הפך הכול מסביבם למוזר. כאילו עברו למציאות אחרת, הנסתרת ושונה לגמרי מהמציאות היומיומית של חייהם עד כה.
רואן עלה שלוש מדרגות עשויות שיש שחור. אלו הובילו לדלת עץ. פסי מתכת זהובים, היו משוקעים בה לרוחבה ולגובהה. ביניהם, שובצו אבנים גדולות ושקופות למחצה שגונם כחלחל.
אל הדלת הייתה מחוברת משקולת כבדה דמוית ציפור. הוא הקיש בה פעמיים אולם לא נשמע שום רעש. היה שקט מוחלט. מופתע, הקיש פעמיים נוספות. הפעם נשמע רעש עז, כרעמים בסופה.
הוא קפץ לאחור.
-"מה לעזאזל קורה כאן?" – פלט.
לפתע, השמיעה הדלת קולות חריקה מוזרים ונפתחה.
רואן הציץ פנימה בזהירות.
-"יש כאן מישהו?" – שאל בקול רם.
-"כנסו" – נשמע קול אדיש. האנשים הרגישו כאילו נמצא בדירה ברגע זה, אדם משועמם שלא היה לו דבר אחר לעשותו, מלבד לקבל אורחים בלית ברירה.
הבית היה חשוך. האנשים צעדו פנימה כשרואן בראשם. קול פסיעותיהם נשמע, כאילו הלכו בשדה קוצים יבשים בלילה נטול ירח. מסביבם עלה אור קלוש שלא נבע משום מקום. הדבר היחידי שהבחינו בו ובקושי, הייתה הדרך בה הלכו. בעברם עליה, גיששו עם ידיהם כדי לא להיתקל בחפצים, אולם לא חשו בדבר.
-"לעזאזל. חשוך כאן לחלוטין" – לחש טנזי.
-"יש כאן מישהו?" – צעק גינתר.
התשובה היחידה שקיבל הייתה ההד.
החברים הלכו מספר טיפות נר, פונים ימינה ושמאלה עם השביל. הם חשו כאילו עברו לפחות מאה ידיים. לפתע, נשמעה שוב חריקת דלת. הם ראו אור מולם ומיהרו אליו. להפתעתם, מצאו עצמם עומדים מחוץ לבית השהרנה, ליד הדלת דרכה נכנסו אליו.
-"לעזאזל" – אמר שוב טנזי בתדהמה.
האנשים הביטו סביבם מופתעים. הם לא הצליחו להבין את שהתרחש. אחרי שהתעשתו, אמר רואן:
-"אחד אפס לשהרנה. יש כאן משחק מוזר. מקישים בדלת ואין רעש. מקישים שוב ויש רעש של סופת רעמים. הדלת נפתחת לבד. יש קול ואין אף אחד. ועכשיו זה.... מישהו משחק אתנו".
הוא עצר כדי לנשום:
-"בואו. עושים את זה שוב".
החברים נכנסו שוב לבית. גם כעת, סיימו בתוצאה זהה. בתוך מספר טיפות, מצאו עצמם מחוצה לו.
פעמיים נוספות נכנסו לבית ובשתיהן, לא קצרו הצלחה. הם עצרו להתייעצות, שלא הובילה לכלום. לפתע אמר רואן בהיסוס:
-"יש לי רעיון. הוא ניראה לי הזוי במקצת, אבל בשכונה הזו הכול מוזר. יש לי חשד, ששלושת האנשים שפגשנו, העבירו לנו מסר נוסף. הייתה לי תחושה מוזרה לגביהם. בגללם, הלכנו לכאן במבטים נטולי פחד. נמשיך עם זה. ניכנס שוב לבית עם אותם המבטים. אולי זה יעזור".
האנשים הביטו בו בתמיהה.
-"מה יש להפסיד?" – אמר אלפין לבסוף – "בואו ננסה את זה".
בהיסוס לבשו כולם, את ההבעה המאיימת ונטולת הפחד עימה חצו את השכונה. אחר, החלו פוסעים שוב בתוך הבית. להפתעתם, הגיעו תוך רגע קל לחדר מואר.
בחדר ישבו שלושת האנשים, אותם פגשו קודם. רעיונו ההזוי לכאורה של רואן, היה נכון.
-"מה אתם רוצים מאיתנו?" – שאל אחד האנשים.
-"אם ידעתם שאנחנו באים אליכם, אתם יודעים מן הסתם גם למה" – אמר רואן.
-"האם שכחתם מי אתם?" – שאל האיש.
-"מה... מה... הקשר?" – שאל טנזי.
-"אם הייתם זוכרים, אולי לא הייתם כאן".
-"אנו מודים לך מאוד" – אמר שוב רואן – "אך אנו זקוקים למידע מדויק יותר ומעט שונה".
-"אני יודע" – אמר האיש – "אתם תלכו הרחק ותטפסו גבוה. אחר, הדם ישטוף את הנחלים. בסופו של דבר, תדעו מי אתם".
המשפט – "הדם ישטוף את הנחלים" – הפחיד אותם במידה לא מבוטלת. אחרי שהתאוששו מעט, אמר רואן:
-"אנחנו רוצים לדעת, איך לבצע את המשימה שלנו על הצד הטוב ביותר וגם, האם נצליח בה. אם אתם יודעים את התשובה, נשמח לשמוע. זה עשוי לחסוך לעיירה שלנו הרבה מאמץ".
-"אנחנו חייבים לדעת" – החרה אחריו פונס.
-"נכון" – אמר פוני.
האיש נתן בהם מבט, שנראה להם מלא חמלה. בטרם ירדו לפשרו אמר:
-"יש טעם שתלכו. ככל שתרחיקו, תלכו קרוב יותר. משימתכם תצליח, אם תדעו מי אתם. אינכם צריכים לדעת הכול ואינכם צריכים לדעת מול מי אתם ניצבים. אל תחששו מדבר, אפילו אם תתמלאו בפחד. אחרי שהדם ישטוף את הנחלים, הוא יחזור לאדמה".
האיש שתק מספר טיפות. כל אותו הזמן, לא פצה אף אחד מהם את פיו. הוא המשיך להביט בהם במבטו החומל ואז אמר:
-"אני מודה לכם שבאתם. כשאתם שואלים, התקווה של כולם נמצאת בדרך הנכונה. חיזרו לאכסניה שלכם".
-"אתה לא רציני" – אמר פוני – "אתה בטח צוחק. לא ענית לנו על דבר ממה ששאלנו אותך".
האיש הביט בו בחיוך. אחר, קם ויצא, מבלי לתת להם הזדמנות להמשיך בשאלותיהם. מופתעים מהפתאומיות בה הסתיימה השיחה, קמו האנשים ופנו אל דלת החדר. למרבה התדהמה, מצאו את עצמם מחוץ לבית. מבלי לשאול שאלות, לבשו כולם את הבעת פניהם המאיימת והחלו חוזרים אל האכסניה. עוד לפני שהספיקו להתרחק מהבניין, נפתחה הדלת, ואחד משלושת האנשים עמד בפתח. כעת היה לבוש בגלימה לבנה ובה קפלים רבים.
-"אל תשכחו מי אתם. מי שאתם הולכים לפגוש, יודע מיהו. רק כך תוכלו לדבר איתו".
הוא צעק זאת ונכנס חזרה אל הבניין, סוגר אחריו את הדלת.
כעת, לא היו זקוקים למפה. הם הלכו היישר נוכח פניהם ובדרך מוזרה כלשהי, הגיעו לגן שליד האכסניה. לאחר רגע, נכנסו לתוכה.