תראו אותם. שני סינמון רולס. טובים מידי בשביל העולם הזה, טהורים מידי. 
טוב, נקפוץ ישר למים העמוקים (בבקשה שמישהו ירביץ לי כדי שאפסיק לצחוק מרפרנסים.) קצת פרטים: מדובר בוואנשוט של כמעט 3,000 מילים, בפאנדום שודדי הקאריביים 4 - זרמים זרים. השיפ הוא סירנה/פיליפ, והז'אנר הוא בעיקר רומאנס. pg-13 על רמיזות לא מפותחות ואיזכורים לאלימות. נכתב בעבור לורה בעקבות פרוייקט גמד-ענק בקומונת פאנפיקיישן. אני חייבת תודה ענקית לבטאית שלי, גלי, שעשתה חסד עם הוואנשוט הזה! 33> וגם לטל, שהסכימה להעיף מבט שלישי. כמו כן אני רוצה לזרוק תודה גם לשאר חברות הקומונה שהגיבו לי תגובות מקסימות שעזרו לי לשפץ את הוואנשוט אפילו יותר. תודה לכולכן3>
האמת שהפרסום של הוואנשוט הזה די הציל אותי, כי אני לא קרובה ללהתחיל להקליד את הוואנשוט אווטאר - והוא ארוך מאוד וידרוש כמות מסוימת של עבודת עריכה. מחר יש לי סופ"ש די פנוי כך שאני מקווה לעשות על זה בכל הכוח, ומקווה שעוד חמש ימים מעכשיו זה כבר יהיה מוכן. אם לא, הפרסום יתעכב עד שכן.
טוב, נראה לי שזה הכל. בבקשה תצביעו בסקר~
~.~
סירנה מביטה במריאל בשעה שהיא שואבת מהגבר המעולף את הכאב עד תום. הפנים שלה מעוותות בכאב, וכל גופה רועד. ניכר שהתהליך מביא אותה לסף התמוטטות, ובכל זאת, היא ממשיכה.
היא מתקרבת אליה, מניחה את ידיה על כתפיה הרועדות של אחותה. "את לא חייבת להמשיך." סירנה לוחשת לה, משתדלת לתבל את קולה בניצוץ קסם. "תני לי להחליף אותך."
ניכר שהקסם לא משפיע על מריאל. היא הודפת את סירנה ממנה מבלי להסיר את עיניה מצועד הקרקע המעולף.
סירנה יודעת שאין לה את הזכות המפוקפקת להיעלב. מריאל פגועה – ובצדק. אבל סירנה רק מייחלת לכך שאחותה לא תהיה סגורה כל כך בנוגע לעלבון שלה. היא העדיפה שמריאל תשלח לעברה מילים חדות או סטירות כואבות, כמו שאר אחיותיהן, ורק שלא תמשיך לשתוק ולנעוץ בה מבטים מלאי כאב.
אבל מריאל תמיד התנהגה ככה כשבגדו באמונה. היא נהגה לדחוק את הכאב עמוק לתוכה, נותנת לו להתיישן בתחתית ליבה עד שהפך לדבר מעוות, מרקיב ומצחין שהתפרץ ממנה ברגעים קטנים וחפוזים של רשעות מרירה.
סירנה תמיד דיברה מיד על מה שהכאיב לה – הוציאה את הכאב החוצה ללא דיחוי. אבל מריאל... היא ידעה לשמור טינה. וכעת היו לה הרבה סיבות לאגור את אותו רגש מרעיל.
סירנה צופה באחותה בשעה שהיא ממשיכה לשאוב ולשאוב, דמעותיה מתערבבות באגלי הזיעה המחליקים על פניה היפות, אשר מביעות תסכול ועקשנות מעוררי אימה.
פיליפ משתנק באחת, עיניו נפקחות. מריאל מושכת את ידיה ממנו. לרגע היא בוחנת אותו, מוודאת שהוא במצב סביר, ואז היא מסתובבת ומושכת את שאר גופה אל תוך המים. "מכאן תסתדרי לבדך." היא אומרת לסירנה מבלי להסתכל אליה. רגע לאחר מכן היא כבר צוללת למעמקים, נעלמת משדה ראייתה של סירנה.
סירנה מכריחה את עצמה להתעלם מהכאב. וודאי שמריאל רק רצתה למלא את פקודת המנהיגה ולברוח משם. היא אמנם מרפאת בחסד, אבל היא בכל זאת בעלת רגשות – כיצד לא תשנא את עצמה? הלא היא גואלת את אותו צועד הקרקע שבגללו תפסו את אחת מאחיותיה.
כיצד סירנה הייתה מתנהגת? האם היא לא הייתה מביעה בוז וגועל אם אחת מאחיותיה הייתה חוזרת מהשבי עם צועד קרקע בזרועותיה? ועוד צועד קרקע פצוע אנושות שריח דמו מגרה את חושיה... צועד קרקע שלא טובע בזכות נשיקה אחת, נדירה ורווית קסם.
סירנה מוחה את דמעותיה. היא מרגישה מטופשת על כך שהיא מבזבזת אותן כך, בהתחשב בכך שהן היו הסיבה לתלאות שעברה.
אבל הן היו גם הסיבה לכך שפגשה את פיליפ. ועל כך היא לא מסוגלת להתחרט. ובכל זאת, כמה הייתה רוצה שמריאל תישאר לצידה. לא היה אכפת לה מהאחרות – הן היו יכולות ללעוג לה ולהוקיע אותה כמה שרק ירצו – אבל לראות את מריאל מגיבה בצורה דומה שבר את ליבה.
לא שהייתה צריכה לצפות לשום דבר אחר. לא הגיע לה לקבל את תמיכתה של מריאל.
היא מעלה חיוך על פניה בכוח, ומסתובבת לעבר פיליפ. הוא משיב לה מבט אבוד, הרווי בבלבול שלא מתפוגג גם כשהיא מתקרבת אליו, מלטפת את לחיו.
"איפה אנחנו?" הוא שואל, עיניו מתרוצצות בחוסר מנוחה, סוקרות את הסלעים החדים סביבו. "איך – " הוא מרים את עיניו הפעורות אליה, מתנשף. "למה – למה אני חי?"
אין לה סם לתת לו כדי שישכך את רסיסי הכאב ויערפל את חושיו, ולכן היא משתמשת בקסם שבקולה. "אנחנו במערה על פני החוף. הצלחנו לרפא את הפצעים שלך."
גופו נרפה אוטומטית אל מול קולה, אבל הוא עדיין לא רגוע. הוא סוקר בחוסר אונים מסוים את בטנו, עליה יש צלקת מכוערת במיוחד – אבל גם ללא ספק סגורה. "אני לא רציתי את זה." הוא אומר בלחש מלא בעתה, יותר לעצמו מאשר לה.
"פיליפ?" היא מתקרבת אליו, אבל הוא מתכווץ לתוך עצמו, לא מביט בה. "פיליפ – אני הצלתי אותך, כמו שאמרתי לך שאעשה. למה שלא תרצה בכך?" האם הוא לא סמך עליה? האם ההקרבה שעשתה כדי להביא אותו לכאן לא מובנת לו?
הוא נשען על מרפקיו, מביט בה בעיניים של ילד. "זה לא טבעי – איך הבאת אותי לכאן? איך ריפאת את הפצע? איך לא טבעתי או גוועתי בדרך..."
"האם הכאב גנב ממך את הזיכרון, פיליפ?" היא שואלת, שמץ של מרירות מתגנב לקולה. הוא מביט בה כאילו היא מדברת בשפה זרה. "נישקתי אותך – " היא אומרת, בוחנת אותו בחוסר אמון. "אתה לא זוכר? הענקתי לך חסינות מפני טביעה, וביקשתי מאחיותיי לרפא אותך. אתה זוכר משהו מכל זה?"
"א – אני זוכר את הנשיקה." הוא ממלמל. היא מנסה להסתכל לו בעיניים, למצוא שוב את בן האנוש השונה כל כך מכל השאר. בן האנוש שהתחנן לסליחתה. "אבל – חשבתי שנישקת אותי כי – "
"אני יודעת שחשבת." היא קוטעת אותו בקדרות, מפסיקה לנסות למצוא את מבטו.
הוא מסתכל עליה בחוסר אונים מוחלט, ואז קם בקושי ממקומו. הוא מעיף מבט על גופו, וניכר היה שעד עכשיו הוא לא היה מודע לבגדיו הקרועים והספוגים בדם ובמי מלח. עיניו מזדגגות והוא נופל חזרה לישיבה. "הייתי מת – " הוא ממלמל בקול סדוק. "הייתי מת. ואת... את החזרת אותי?"
היא רוכנת כלפיו ואומרת כמעט בכעס, "איך הייתי יכולה לוותר עליך?"
"זה לא טבעי." הוא מפנה את מבטו ממנה, ונראה רדוף. "האל כבר לקח אותי אליו. לא הייתי אמור לחזור."
היא מסתכלת עליו כאילו הוא אדם זר – ואולי זה באמת מה שהוא.
היא קופצת למים בעקבות מריאל, כמו מצטרפת אליה בעלבונה. ליבה כואב, והיא מתפללת שתהיה לה את היכולת להתחרט על כך שהביאה אותו לכאן. על כך שהקריבה כל כך הרבה בעבורו. היא כל כך רוצה להאמין שעשתה טעות.
אבל זו לא האמת. היא לא מתחרטת, וזו לא טעות. היא הייתה צריכה להביא אותו לכאן – היא אוהבת אותו. וגם הוא אוהב אותה. אולי הוא פשוט צריך זמן כדי לעכל את זה.
ובכל זאת, היא אמורה להתחרט. היא לא מסוגלת שלא לחשוב זאת.
היא חוזרת ונזכרת במילותיה החדות של מנהיגת הלהקה. "האם את אחת מצועדות הקרקע העלובות אשר נותנות לזכרים לשלוט בהן ולהכאיב להן, סירנה? לא, אל תעני לי על השאלה הזאת. שרץ הבוץ הזה הביא לכך שיסחרו בדמעותייך, ואת בכל זאת חשבת שחייו שווים הצלה – לכן אין לי ספק שאת חלשה בדיוק כמוהן."
יש אמת מסוימת במילותיה של קלאודורה. סירנה יודעת שהיא משמשת לכל אחת ואחת מאחיותיה תזכורת לחולשתן של בנות היבשה. היא נתפסה בידי יורדי ים. היא לא הצליחה למנוע מהם את דמעתה. ובתור סיום מריר במיוחד – היא גם התאהבה בצועד קרקע.
בנות ים לא אמורות להתאהב בצועדי קרקע. לא כי הם לא נחוצים – אכן היה להם את התפקיד שלהם בהמשכיות הלהקה. אבל בת ים הייתה אמורה לאהוב קודם כל את הלהקה שלה ואת אחיותיה. והאהבה הזאת כלפיהן הייתה אמורה למלא אותה מספיק כדי שלא תאלץ למצוא נחמה בבני יבשה אכזריים שניצלו אותה בעבור דמעותיה ונשיקותיה.
סירנה יודעת שזו הסיבה המרכזית בגללה קלאודורה כועסת כל כך – היא מרגישה שהיא נכשלה באופן אישי. שהיא לא העניקה לסירנה את האהבה לה הייתה זקוקה, ולכן היא הלכה הישר לזרועותיו של צועד הקרקע הרצחני.
סירנה מגחכת לעצמה במרירות. "רצחני". הדחף האימהי של קלאודורה עיוור אותה מלנסות אפילו לראות את פיליפ – במקום זאת היא רק שלחה את מריאל לרפא אותו, בתקווה שזה יגרום לסירנה להפסיק להתחנן בבכי.
אבל מריאל ראתה אותו. ובכל זאת, היא נשארה כל כך קרה.
כיצד הן לא ראו מה שהיא ראתה?
היה באופיו של צועד הקרקע הזה בסיס של טוב לב גולמי. הוא האמין בבני מינו, ובטוב שבהם. והוא האמין בה. סירנה מעולם לא פגשה צועד קרקע שהצליח לראות אותה כיותר מיצור יפה ורצחני, אפילו לא בטקס ההשבעה שלה. אבל פיליפ האמין לה כשהיא אמרה לו שרק ניסתה להסיט אותו מטווח סכנה. הוא העניק לה מפלט מהחשיפה הבלתי נסבלת של הרגליים. הוא סחב אותה לאורך כל המסע – כאילו הייתה ילדה חסרת אונים, כאילו לא היו לה ניבים רצחניים שהתחבאו בצידי השיניים הקדמיות, ניבים שיכולים לקרוע פיסה מצווארו ולהביא לסופו.
הוא לא חשב על כך בכלל. הוא היה נטול חשד בצורה מטופשת, וסירנה רצתה להגן עליו. היא רצתה להגן על פיסת הטוב הטהור שמצאה בו.
אבל הן לא יכלו לראות זאת. אחיותיה, שהפחדים מפני הולכי האדמה עיוורו אותן, לא היו מסוגלות לראות כמה אמונה יש בו. כמה חמלה יש בו. ובכך הן לא היו טובות יותר מצועדי הקרקע שלא ראו בהן דבר מלבד סכנה יפהפייה.
בפעם הבאה שהיא באה לבקר אותו, הוא מהפונט משירתה של אווה. חצי מגופה של האחות הצעירה נמצא מחוץ למים, ופיליפ נוטה ליפול. הניבים שלה כבר שלופים.
"מה את חושבת שאת עושה?!" סירנה דוחפת אותה ממנו בתנועה אלימה, קוטעת את הציד באחת.
אווה משמיעה יבבות התלוננות כמו ילדה קטנה. "רק רציתי לטעום!"
סירנה מרגישה איך בחילה נוראית של פחד וכעס גואה בה. היא מעבירה את מבטה על פיליפ, שנראה כאילו הוא הרגע התעורר מחלום. לאחר מכן היא תוקעת בצעירה מבט מקפיא. "היית עלולה לפגוע בו."
אווה גלגלה את עיניה לתקרת המערה. "סליחה באמת שהשתעשעתי קצת עם חיית המחמד שלך. בסך הכל באתי להביא לו אוכל, אבל אל תדאגי – מעתה והלאה אפסיק..." היא סקרה את סירנה בבוז. "אף אחת מאיתנו לא חייבת לך כלום – את יודעת את זה, נכון?"
"איך את מעזה לדבר אליי ככה?!" היא מתנפלת על אווה, רושפת. "עלייך לציית לאחיותיך הבוגרות! הראי שמץ של כבוד כלפי הנשים שהביאו אותך לעולם הזה!"
"את לא הבאת אותי לשום מקום." אומרת אווה בגיחוך פוגעני. "שלא תעזי להתנהג כאילו אכפת לך ממני או מהלהקה. אם היה לך אכפת, לא היית בורחת עם שרץ הבוץ הראשון שראית." היא מפנה את גבה אל סירנה, ואז מסננת מבין שפתיה, "בוגדת."
מיד לאחר אמירת המילה הזאת היא כבר צוללת לתוך המים, כמו פחדנית עלובה. סירנה מושכת את עצמה מהמים בתנועה חזקה, מתנערת מהטיפות ברוגז כאילו כל אחת מהן טומנת בתוכה רסיסים מחוצפתה של אווה.
"אני בסדר." אומר פיליפ, שכבר הספיק להתעשת. "זה בסדר, סירנה. היא רק ילדה – "
"ילדה!" הצחוק שבוקע משפתיה נשמע רעיל כמו ארס המבעבע מניביו של נחש. "אתה לא ראית את הילדה הזאת כשהיא תלשה לצועד קרקע בוגר את העורק הראשי – אתה לא ראית אותה בזמן שהיא פיתתה בני אנוש למוות בטביעה בעזרת קולה! כמו טיפשים הם נופלים בגללה, בגללנו, ואתה לא מסוגל לראות זאת כי אתה טיפש בדיוק כמוהם!"
היא רצתה לפגוע בו. ויותר מכך, היא רצתה לגרום לו להבין כמה המצב שלו שברירי. אבל הוא רק חייך אליה. "צועד קרקע? ככה אתן קוראות לנו?" הוא שואל בפליאה של ילד.
"עדיף על פני בת תערובת או בתולת שטן." סירנה מגחכת ללא טיפת הומור בקולה. "שלא תחשוב שבני מינך פחות טובים בהמצאת כינויים פוגעניים."
הוא מושך את עצמו אליה בקושי מסוים, כשידו האחת עדיין על בטנו. היא מכריחה את עצמה שלא להביט בסימנים שנשארו עליה, ובינה ובין עצמה חייבת להודות שלאווה בכל זאת היה תירוץ לעשות את מה שעשתה. ריח דמו של פיליפ משכר, ואווה היא אכן, בכל זאת, רק ילדה – היא אפילו עוד לא עברה את טקס ההשבעה שלה.
"את כועסת עליי." הוא אומר, והתובנה נשמעת מפתיעה על שפתיו – כאילו לא מובן מאליו שהיא רותחת.
"כן." היא בקושי מסננת את המילה מבין שפתיה.
"אני מסמל אותם עבורך. חשבת שאני שונה מהם, אבל כעת את לא בטוחה."
"לא..." היא מנידה את ראשה לשלילה. "אל תהיה טיפש."
"אז במה מדובר?" הוא שואל, והרצון לדעת נשמע כנה בקולו. אז היא מדברת.
"הבאתי אותך לכאן כי אני אוהבת אותך. אבל כשהצלתי את חייך, אמרת לי שאני פועלת נגדו צו האלוהים שלך, וכשעצרתי את אחת מאחיותיי מלתקוף אותך, אמרת לי שאני צריכה לנהוג בה ברכות. איך אוכל להיות טובה מספיק בשבילך?" הייאוש בקולה בולט, והיא פונה להביט בו. "כל מה שאני רוצה הוא אותך, פיליפ. אבל אתה חייב להבין שאתה נמצא בסכנת חיים מתמדת במקום הזה."
היא לוקחת נשימה עמוקה, ואז ממשיכה, קולה שקט יותר כעת. "הן שונאות אותי. אני נצודתי על ידי צועדי קרקע ואז חזרתי עם אחד מכם הביתה, כאילו לא קיימת יריבות של אלפי שנים בין המינים שלנו. כאילו בני אנוש לא צדו אותנו בשביל דמעותינו מאז שחר ההיסטוריה."
הוא ממצמץ, מביט בה בהבעת ריכוז ותדהמה. הוא מנסה להתקרב אליה, והיא כמעט מרחמת עליו. ניכר שהוא מפחד ליפול למים העמוקים, והפצע בבטנו עדיין מגביל אותו, אבל בו זמנית הוא כל כך רוצה להתקרב לקצה הסלע, לעטוף אותה בזרועותיו. היא לוקחת את ידו, מושכת אותו אליה בעדינות ועוזרת לו להתייצב. נותנת לו להישען עליה.
היא נזכרת כיצד הוא בא לעזרתה כשהיא שכבה על האדמה המלוכלכת, עירומה, עם רגליים בתוליות שמעולם לא נגעו בקרקע. הוא תמך בה כשהייתה צריכה ללכת. אולי כעת היה עליה ללמד אותו לשחות.
"אני מצטער – " הוא אומר לבסוף, קולו רך וידו נקברת בשיער שלה. "את מה שאמרת לי אחרי שריפאתן אותי, אמרתי מתוך פחד. עדיין קשה לי להאמין שהאל יצר בריה שיש בה כל כך הרבה קסם." העיניים שלו כנות, פגיעות.
זה הסבר סביר, והיא מאמינה לו. הרי גם היא פחדה מאותה הסיבה, ממש עכשיו – ליבה החסיר פעימה אל מול המחזה של אווה המזמרת, המקדמת אותו למים. קסם אכן היה סיבה לפחד. אבל יש דבר אחד שעדיין לא מניח את דעתה.
"אתה לא תוכל להישאר כאן." היא אומרת זאת בכבדות ראש מלאת בעייפות. "הן צמאות לדם שלך, וכועסות עליי. הן בטוחות שאני עוד דג שמפרפר מחוץ למים, עוד טיפשה שנפלה קורבן לצועדי קרקע. הן לא מבינות כמה אתה שונה."
"אני יכול להבין את זה. הן מפחדות ממני. גם אני פחדתי ממך בהתחלה." הוא משך בכתפיו בתנועה תמה. "אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. אבל לך, סירנה, יש את היכולת לראות מעבר לזה."
"לכן הצלתי אותך." היא אומרת.
הם מביטים זה בזה למשך זמן ממושך, כאילו מנסים למצוא פתרונות זה בעיניו של זה.
לבסוף הוא מדבר. "הצלחתי ללכת היום." הקול שלו חלוש. "כמעט החלקתי, אבל בסוף הצלחתי למצוא דרך לצאת מהמערה הזאת לחוף. מסתבר שיש כאן מנזר לא רחוק. אני בטוח שהם יגישו לי עזרה כל עוד אגיד להם שניצלתי בזכות האל ולא בזכות מאהבת. ואולי – אולי אוכל למצוא מקום כאן, על החוף הזה. כך שנוכל להישאר קרובים."
"אתה לא חייב." הקול שלה חסר רגש לפתע. "אם האהבה שלי מעיקה עלייך –"
"אל תדברי שטויות כאלו." הוא אומר, והיא מרימה אליו את מבטה. יש בעיניים שלו את הכנות הרצינית והכמעט ילדותית הזאת שגרמה לה להתאהב בו. "אני אשאר לצידך עד היום בו האל ייקח אותי אליו."
היא לא מצליחה שלא לחייך.
לבנות ים אין אלוהים – האמונה היחידה שלהן היא בניבים שלהן ובקולותיהן הקסומים.
אבל סירנה מאמינה בפיליפ. היא מאמינה בחסד שלו, בסלחנות ובלהט ובחמלה שלו.
"אני מאמינה לך," היא אומרת, ותוך כדי דיבור שולפת את קצה זנבה מהמים. העיניים שלו נפערות. הוא אולי לא יכול להבין את עומק המשמעות של המחווה הזאת, ובכל זאת הוא מביט בה כמהופנט כשהזנב שלה נמס.
הוא מתנער לפתע. "את לא – חייבת – הן – הרי זה אסור אצלכן – "
"בתולת ים הופכת לבת ים אחרי טקס ההשבעה שלה." היא קוטעת אותו, שומרת על קול חלוש. "בדרך כלל, המנהיגה מחליטה מתי יהיה טקס ההשבעה של כל אחת. במועד שנקבע אנחנו מורדמות ומושלכות אל הקרקע, כשהמשימה שלנו היא לחזור כשאנו הרות, ועם גופה של צועד אדמה."
פיליפ בהה בה.
"כשהגיע זמני, לא יכולתי לעשות זאת. הוא היה פגיע מידי." היא לא מסוגלת להסתכל עליו. "חזרתי בידיים ריקות, פיליפ, וכתוצאה מכך אני תמיד אהיה ילדה בעבורן."
היא חושבת על הבוז של אווה. על מריאל, שחברותן נקשרה סביב העובדה ששתיהן לא הצליחו במשימה. כאב מציף אותה, אבל היא חוסמת את התחושות, נאבקת כדי להמשיך לדבר. "מה שאני מנסה לומר, פיליפ, זה שאף פעם לא הרגשתי שייכת אליהן. אני אוהבת אותן, הן האחיות שלי. אבל כשראיתי אותן מתנפלות על הסירה הקטנה שלכם בלילה ההוא – "
"לכן הצלת אותי." התובנה מאירה את עיניו.
היא מסיטה את עיניה ממנו. "אל תיראה מאושר. זה לא דבר טוב. אכזריות אמורה להיות טבעה של בת הים. תאוות הנקמה אמורה להיות מושרשת עמוק בתוכנו. אבל אני לא מסוגלת. גם לפני שהתאהבתי בך וגיליתי בזכותך שיש בודדים טובים מהמין שלכם, לא הייתי מסוגלת לתקוף אתכם."
"אמרת לי שאני שונה, ושבזכות זה הצלת אותי." הוא אמר בשקט. "אבל השוני שראית בי היה השוני שבך. את שונה מהן בכך שאת לא מסוגלת להתאכזר. וזו המוגבלות היפהפייה ביותר שהאל אי פעם ברא."
היא כמעט צוחקת, כי הוא מצליח לגרום למשהו מביש כל כך להישמע חיובי עם המילים המפארות הללו שלו. הוא אוסף אותה לזרועותיו בזהירות, והיא מתכרבלת אל מול החזה שלו בהקלה מסוימת. היא לא חשבה שתצליח לספר לו את זה. אבל איפה שהוא, בין העוולות של המין שלו לאכזריות של המין שלה, היא חושבת שאולי הם הצליחו למצוא אי של חסד.
כשהיא מתעוררת, הוא לא לצידה. היא מרגישה את קרן האור שחורכת מעט את עורה, וממהרת להשחיל את גופה חזרה למי המלח, נותנת להם לנקות את ריחו ממנה. היא חושבת על ההבטחה שלו שיישאר, על האופן בו אחז בה בלילה הקודם.
לאחר מכן היא צוללת למים.
לקלאודורה היא מספרת שהוא עזב אותה. היא מקפידה לבכות ולהביע שוב ושוב עד כמה היא מצטערת, עד שהמנהיגה עוטפת אותה בזרועותיה. היא אומרת לה מילים חסרות תוכן על קסמם המחוספס של שרצי הבוץ, וממלמלת משהו על כך שהעיקר שסירנה יצאה מזה בשלום.
מריאל ניגשת אליה מאוחר יותר, נוגעת בכתפה ברפרוף. "אני יודעת שהוא עדיין נמצא בסביבה." היא אומרת.
סירנה לא מביטה בה.
"זה בסדר, " היא ממשיכה ואומרת. "את לא טעית, בסך הכל. הוא באמת שונה. הרגשתי את זה כשריפאתי אותו. וקשה לי לשנוא אותך על זה שהתאהבת – "
"מה את מנסה לומר?" שואלת סירנה בשקט.
מריאל שותקת לכמה שניות ארוכות, ואז משלבת את ידה בזו של סירנה בביישנות קלה. "שאני סולחת לך."
לרגע הן רק הביטו זו בזו, ואז חיוך התפשט על פניה של סירנה, והשתיים שחו משם משולבות ידיים, כצופנות סוד.
~.~
מקווה שאהבתן/ם,
תצביעו בסקר,
מייטי בי. 