אלוהים אוהבת את כולם - פרק 7

אני א-ו-ה-ב-ת את הפרק הזה. הוא לא מושלם בשום צורה אבל אני אוהבת אותו. (בבקשה-בבקשה תתנו לי ת"בים!!!1)

וואו. זה הפרק השביעי, וטכנית יש לי עכשיו 14 פרקים כתובים למגירה בסה"כ (הפרק ה14 עוד לא גמור ואני מתעכבת איתו כבר שנים, אבל נתעלם מזה בחינניות~) כך שהגעתי למצב בו חצי מהפרקים הכתובים מפורסמים. XD אעאע ^^

אה... כן. אין לי ממש עוד הערות לגבי הפרק הזה, בעיקרון מה שעוד רציתי להגיד זה שהוואנשוט של אווטאר יוצא לי ארוך רצח. אין לי מושג ממש איך אספיק לסיים לכתוב אותו, ואז להקליד ולערוך אותו, וגם אם אספיק, כנראה אצטרך לחלק אותו לחלקים, שזה אתגר בפני עצמו. מה שבטוח זה שאין הרבה סיכויים שאספיק לעשות את זה עד יום חמישי, ולכן מה שחשבתי אולי לעשות זה לכתוב פיקצר לפרויקט של טל או משהו כזה כדי לעכב קצת את הוואנשוט. אבל זה אומר עוד עבודה על עוד משהו, ועם כמה שזה הולך להוריד שני ציפורים במכה, זה גם אומר שזה ייקח לי זמן. בלי להזכיר בכלל את העובדה שלאחרונה כל מה שאני כותבת מתארך ומתארך, כך שאני לא יכולה לסמוך על עצמי שלא אעשה את זה גם עם הפיקצר לפרויקט.

אם אקבל אישור לפרסם את מה שכתבתי לגמד-ענק זה יכול לפתור את הבעיה. אבל עדיין לא היה הגילוי של הכל ואני לא יודעת מתי הוא יהיה, אז לא יודעת מתי זה יהיה אפשרי. אברר את זה.

בקיצור... צפו לעיכוב בפרסום ^^" אני מקווה שאני סתם פסימית ושבסוף הכל יסתדר, אבל אני בספק. אשתדל כמה שיותר לפרסם הכל בזמנים סבירים כך או כך.

מקווה שתאהבו את הפרק, ואל תשכחו להצביע בסקר <:

~.~

שארון לא מפסיקה לשלוח לי סמיילים מטופשים ולא קשורים בוואטסאפ.

בכל פעם שאני בודקת את הסמארטפון, פשוט קופצות לי לעיניים רשימות שלמות של חתול מאוהב וקקי מחייך. אלוהים. הילדה הזאת תעשה הכל כדי להוציא אותי מדעתי.

שמתי את המכשיר על שקט והכנסתי אותו לכיס, ואז דפקתי על הדלת של הבית של אסתר. אח שלה פתח את הדלת, מביט בי בעיניים גדולות. "אסתר עושה שיעורי בית." אמר בעודו נסוג לאחור כדי לתת לי להיכנס.

זה לא הפתיע אותי במיוחד. אסתר תמיד עשתה שיעורי בית. היא הייתה בחמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית, ואיך שהוא הצליחה להיות מוצלחת גם במגמות שלה וגם בכל שאר המקצועות – מה אני אגיד, ילדה מוכשרת. אבל היא שרפה הרבה שעות בלמידה כדי להגיע לכך, בניגוד לתומי לדוגמה, שלא היה צריך לחרוש כדי לקבל ציונים טובים.

אני בטח כבר הייתי מתמוטטת במקומה. כבר עכשיו אני טובעת בחומר של חמש יחידות ונשארת רק בשביל מגמת פיזיקה.

כשנכנסתי לסלון, הסתבר לי שאסתר דווקא לא הייתה שקועה בשיעורי הבית. הם אומנם היו פתוחים על השולחן, אבל היא עצמה הייתה ליד אימא שלה במטבח. היא חטפה כפות מהתבשיל ודיברה עם אימא שלה באמהרית. חייכתי לעצמי כשהן החלו לצחוק ביניהן.

איך לילדה הזאת יכול להיות חיוך כל כך יפה? אני לא בטוחה שהיא בכלל מבינה כמה היא יפה. תמיד כשהייתי אומרת לה את זה היא הייתה מסתכלת עליי כאילו אני משוגעת ומתחילה למנות את כל החסרונות שלה. אל מול הקטעים האלה שלה הייתי פשוט מתחרפנת, כי איך זה שלילדה הכי יפה שאני מכירה בערך יש בעיות דימוי עצמי? לפעמים הייתי רוצה שהיא תראה את עצמה מהעיניים שלי, שאולי זה יפקח לה את העיניים לכמה נהדרת היא. אוף.

אחת האחיות של אסתר הופיעה מאחורי, מחייכת אליי ונצמדת לי לרגל. ליטפתי את התלתלים שלה, והיא צחקקה, דבר שגרם לאסתר ולאימא שלה לשים לב לנוכחותי. יכולתי לראות איך, במקביל ממש, חיוכה של אסתר מתרחב בעוד שהחיוך של אימא שלה נמחק.

אסתר נישקה את אימא שלה על הלחי ואז הלכה לעברי, סוקרת אותי קלות. "הלכת לכאן ברגל?"

משכתי בכתפיי. "התבטל לנו שיעור אחרון, אז היה לי זמן להתאפר ולהחליף בגדים. הנחתי שאם אסע באוטובוס אגיע מוקדם מידי, וידעתי שזה סתם יהיה בזבוז כסף, אז הלכתי במקום."

אסתר נראתה נבוכה. "אפילו לא הספקתי להחליף בגדים. ישר עשיתי שיעורי בית. דווקא לא היו המון היום, אבל עדיין, לא רציתי שהכל יישאר לערב."

התקרבתי אליה ונישקתי אותה על השפתיים. "זה בסדר. תתארגני עכשיו ונלך."

אימא של אסתר נופפה בכף לעברנו. "בלי שטויות במטבח שלי, אתן." אבל אל מול הרמת הגבה של אסתר היא התרככה ושאלה, "רעבה, מרינה?"

מיהרתי להניד את ראשי לשלילה, מאלצת את עצמי לחייך. זה לא שלא אהבתי אותה – הערכתי אותה מאוד. היא הייתה מסוג הנשים שנתנו לי השראה. אבל... גם קצת פחדתי ממנה. אישה שיכולה לגדל חמישה ילדים בלי לצאת מדעתה היא אישה שכנראה יכולה לעשות כל דבר.

"אכלתי צהריים בבית, תודה." הוספתי לאחר שהיא לא ניתקה את מבטה ממני.

היא העיפה אליי חיוך סלחני לבסוף והפנתה אלינו את הגב, חוזרת להתרכז בסיר שלה. אחותה השנייה של אסתר שיחקה בבובות שלה כשנכנסנו לחדר. היא קפצה מאושר כשראתה אותי, ותוך שנייה כבר הייתי שקועה במשחק בובות איתה. רוב הצעצועים שלה היו מפורקים. היא נתנה לי ברבי חסרת רגל. "תקראי לבובה שלך איך?" היא שאלה אותי.

"נראה לי שאקרא לה אסתר." לחשתי לה. היא נתקפה צחקוקים.

"שמעתי את זה," קראה אסתר.

"יש לה תלתלים יפים כמו שלך." גיחכתי לעבר אסתר, מקפידה לא להסתכל לעברה בזמן שהיא החליפה בגדים.

"יפים, עלאק." היא אמרה בזלזול.

אחות של אסתר נראתה נעלבת. "למה היא אומרת שהתלתלים שלה לא יפים? גם לי יש תלתלים כמו שלה, אלה תלתלים יפים, גם אימא אומרת."

"אל תקשיבי לה. שתיכן יפהפיות."

"כן, כן, שמענו אותך." נחרה אסתר בעודה מקימה אותי. "קדימה, בואי נלך."

"אבל עוד לא סיימנו את המשחק!" ייללה אחותה של אסתר אחרינו בעוד שאסתר גררה אותי משם. היא מתארגנת ממש מהר. לי לקח שעה רק לשים אייליינר. אבל אימא אמרה שככל שאעשה את זה יותר כך זה ייעשה קל יותר, ואני סומכת על המילה שלה.

אסתר ואני הלכנו לתחת האוטובוס ותפסנו אחד שהסיע למתחם. כשישבנו באוטובוס היא שיחקה בשיער שלי. "מי שמדברת." היא רטנה. "השיער שלך פי אלף יותר יפה. הלוואי ששלי היה ככה."

הנדתי את ראשי לשלילה. "השיער שלי הוא אחד הדברים היותר משעממים במראה שלי. הוא חסר צורה והצבע שלו פשוט לא מוגדר. הוא לא סגור על עצמו."

היא לא ענתה, רק נצמדה אליי יותר וסלסלה קצוות שיער שלי על האצבע שלה. בסוף אמרה, "וגם תמיד יש לך ריח טוב כזה. אני בטח נראית כמו פח אשפה לידך."

"את לא פח אשפה! אל תעליבי את חברה שלי, את שומעת?!"

"אני כן."

"אוקיי, נגיד שאת צודקת. אם ככה את אומרת, אז אני אוהבת את פח האשפה שלי."

היא בהתה בי לרגע ואז פרצה בצחוק. "מטומטמת שלי, אני חולה לך על התחת." היא נישקה אותי על הלחי. הסמקתי, שמחה שהאוטובוס יחסית ריק.

אחר כך ירדנו בתחנה והלכנו למתחם. "אני צריכה לקנות מעיל חדש לקראת החורף, ואיפור. אימא נתנה לי כסף אתמול בערב כשאבא שלי ראה, הגניבה לי יותר ממה שצריך ואמרה לי לקנות את האייליינר ג'ל כמו האחד שיש לה, ואת הברונזר של קרליין – "

"ברונזר?" היא נראתה מבולבלת. "לא שיש לי איזה ניסיון גדול עם איפור מעבר לפעם בה אימא הכריחה אותי לשים לבת מצווה, אבל אף פעם לא שמעתי על דבר כזה."

"זה כאילו צבע כהה שאת שמה מתחת לעצמות הלחיים שלך כדי ליצור אשליה של צל ולהבליט אותן."

היא הביטה במבט מבוהל מעט. "למה שתרצי עצמות לחיים בולטות?"

"כי זה יפה כזה. לא יודעת. זה גורם לפנים שלי להיראות רזים."

"הפנים שלך כבר רזים."

"לא נכון. הם רחבים כאלה." החוויתי על הפרצוף שלי במרץ, מנסה להבהיר לה למה אני מתכוונת.

היא צחקה. "זה פשוט תירוץ בשבילך לשים עוד צבע על הפנים."

גלגלתי עיניים. "מה אכפת לי. זה כיף."

אסתר משכה בכתפיה בניטרליות ולקחה את ידי. "יודעת מה, תקני את כל הצבעים שאת רוצה, העיקר שיש לנו זמן איכות יחד סוף סוף."

נכנסנו קודם כל לחנות בגדים. אסתר התמקמה על שרפרף שכנראה יועד למוכרות שרצו להוריד דברים מהמדפים הגבוהים. אני, לעומת זאת, מיד התחלתי לחפש מעיל.

אבא צחק שזה בזבוז כסף לקנות לי מעיל כי אני גם ככה יכולה להסתובב עירומה בחורף בלי שזה יזיז לי, ורציתי להוכיח אותו בזה שאקנה מעיל ממש מחמם ואלבש אותו כל יום (כאילו... אצא איתו מהבית כל יום. אבל לא אלבש אותו כל היום – גם ככה הם תמיד שמים מזגן על ממש חם בכיתה, ואני אמות מחום אם אלבש אותו בפנים).

המוטיבציה שלי להוכיח לו שהעמידות שלי בפני קור לא כזאת גבוהה די נעלמה אחרי עשר דקות של מדידה, שבהן נחנקתי תחת מעילים יפים והרבה יותר מידי מחממים שאיימו לרצוח אותי במשקלם.

אחרי מעט מאוד זמן המוכרת כבר הפנתה אותי במבוכה קלה למעילים קלילים ודקים יותר. אסתר עקבה אחרינו כשהיא גוררת אחריה את השרפרף שלה אחריה כמו כלב ששומר על העצם שלו. היא חייכה לעצמה, ואני נהמתי לכיוונה. "אל תיראי כל כך מרוצה."

היא צחקקה. "את כזאת חמודה כשאת נחושה להוכיח שאת צודקת."

ייבבתי. "זה לא הוגן. הוא יצחק עלי."

אסתר עטפה אותי בחיבוק אל מול פניה המובכות של המוכרת. "תעזבי את זה. הוא סתם יורד עלייך כי הוא יודע שזה מערער אותך, אל תתני לו את הכוח לזה."

המוכרת כחכחה קלות בגרונה. "אם את רוצה את יכולה לקנות סריגים. יש לנו כמה שמותאמים לתקנוני בית ספר – "

"לא." אמרתי בנחישות מחודשת. "באתי לכאן לקנות מעיל ואני אצא מכאן עם מעיל."

ובאמת, כעבור משהו כמו חצי שעה של מדידות והשוואות מחירים, יצאתי מהחנות עם שקית ביד אחת והיד של אסתר בשנייה, משאירה מאחורי את המוכרת, שניכר שהוקל לה שעזבנו אותה.

מה שבחרתי בסוף היה מעיל לבן ודי דק. ידעתי שכשאבא יראה אותו הוא יצחק עליי שגם כשאני קונה מעיל הוא לא באמת מעיל, אבל התעלמתי מהעובדה הזאת.

"בואי." אמרה אסתר כשעברנו ליד הסופר פארם. "נלך לקנות את העצמות לחיים שלך."

אחרי שעברנו בחנות הזו – זה לקח יותר זמן ממה שזה היה אמור כי התווכחתי ברוסית עם המוכרת איזה חצי שעה על חברות איפור שונות ואיכויות המוצרים שלהן – הלכנו לחנות גלידה. קניתי לאסתר ולי שני כדורים עם הכסף שנשאר, ואז ישבנו לדבר.

"אז מה קרה עם הרייכמן ההוא מהכיתה שלכן?"

שתקתי כמה שניות, חושבת איך להתחיל לדבר. אסתר נעשתה מודאגת וגופה התקשח. "הוא לא פגע בך, נכון?"

ידעתי שרק סימן היסוס קטן מצידי יגרום לכך שהיא תארגן שחברים שלה ירביצו לו, אז מיהרתי להגיד, "לא, לא בי." הוצאתי את הכפית מהפה. "איך התות שלך? הוניל סתם מתוק מידי."

היא החליפה איתי גלידה והמשיכה להסתכל עליי בדאגה. לקחתי כפית מהתות, חיכיתי שהטעם יורגש, ואז בלעתי והתחלתי לדבר. "זוכרת שאמרתי לך שעם תחילת כיתה י' רייכמן הפסיק להציק לילדים ובכללי תפס את עצמו והתבגר?" יכולתי להרגיש את המרירות מחליקה לטון שלי. "אז זהו, שלא. מסתבר שכל הזמן הזה הוא המשיך להציק לתומי, שלא סיפר לנו על זה."

אסתר הביטה בי במבט מוטרד. "לא סיפר? למה?"

"שאלה טובה." נאנחתי. "גרמתי לרייכמן להבטיח שלא יציק לתומי יותר, ובתמורה אני אעשה לו שיעורים פרטיים. לא אידיאלי, אבל לפחות אקבל קצת כסף על זה, ואבא גם ככה נדנד לי למצוא עבודה והתחיל להיות עצמאית עם הכסף שלי והכל."

אסתר נראתה לא מרוכזת. "למה שהוא לא יספר? משהו קרה ביניהם?" היא שאלה, מכניסה כפית לפה בהבעה מהורהרת.

"אני מניחה שכן. כאילו, משהו לא בסדר בכל הקטע הזה. אני אנסה לגלות מה. תומי מאיים על רייכמן איכשהו – אני חושבת שכשתומי עוד היה בחבורה ההיא שלהם, הוא ראה דברים שרייכמן לא רוצה שאנשים ידעו עליהם."

חשבתי על זה הרבה לאחרונה – העברתי בראש כל מיני מצבים אפשריים שתומי אולי ראה ורייכמן היה רוצה להסתיר, וכל מצב שעבר בראש שלי היה יותר מצמרר מהשני. כל הסיפורים על מקרי אונס וניצול מזעזעים כאלה שתמיד מדברים עליהם בחדשות, שנעשו דווקא על ידי בני נוער, גרמו לי לחשוב שאולי תומי באמת מחזיק במידע שרייכמן רוצה לקבור לגמרי. אבל לא הייתי יכולה לדעת בוודאות.

ניערתי את הראש וחזרתי להביט באסתר. "אני לא בטוחה מה העניין. אבל תומי משקר לי, ובשיעורים הפרטיים האלה אני בין השאר אנסה להבין מה מסתתר מאחורי כל זה."

"למה שלא פשוט תשאלי אותו?" שאלה אסתר בשקט. "את תומי, כלומר."

"שאלתי אותו כבר. הוא שיקר לי. והוא בכללי במצב רגיש. אני יודעת שאם אציק לו עם זה מספיק הוא יספר לי בסוף, אבל אני לא רוצה ללחוץ עליו ככה. גם ככה קשה לו." הצצתי בשעון. "בואי, כדאי שנחזור לתחנה."

זרקנו את הכלים של הגלידה ואז יצאנו מהמתחם. אסתר לקחה את השקיות מהידיים שלי וסחבה אותן בשבילי בלי לתת לי הזדמנות למחות. "אני ותומי לא הכי קרובים – לא כמו שהוא ושארון קרובים, לפחות – אבל בכל זאת... את חושבת שהוא יקבל את זה בטוב אם אנסה לדבר איתו בנוגע לזה?"

חשבתי על זה. אומנם אסתר באמת לא הייתה חברה טובה של תומי כמו ששארון הייתה – לא שזו חוכמה גדולה, מעטים מצליחים לגרום לתומי להגיע לרמות חיבה כל כך עמוקות, שארון די יוצאת דופן מהבחינה הזאת – ובכל זאת, תומי חיבב את אסתר. הייתה ביניהם הבנה, כמו מין שותפות גורל כזאת.

בכללי, אסתר תמיד קלטה אנשים יותר טוב ממני. היא ידעה איך להיות רגישה ומלאת טקט כשהיה צריך, איך לגשת לאנשים בצורה מכבדת ונעימה. אני הרבה פעמים הייתי מאבדת את היכולת הזאת מרוב זעם או מרוב פחד להחמיר את המצב. אבל היא כאילו תמיד ידעה מה להגיד.

"זה רעיון טוב, אבל המצב מאוד רגיש כרגע." אמרתי לבסוף. "אולי אחרי כמה זמן הפסקה בלי ההצקות של רייכמן זה יתאים יותר."

אסתר חייכה. "רואים שאת מרוצה שהצלחת למצוא דרך לגונן עליו. אימא תרזה שכמוך."

הסמקתי קלות. "נו, את היית עושה בדיוק את אותו הדבר כמוני."

"לא, אני הייתי הולכת לקרוע לבחור הזה את הצורה. או לפחות שולחת את החברים שלי לקרוע לו את הצורה."

"זה גם מה ששארון רצתה לעשות. אבל ידעתי שזה לא היה עוזר. ידעתי שמשהו לא בסדר בסיפור הזה, ועד שאבין מה, אצטרך למנוע את ההתעללויות בתומי. אני לא מתחרטת שעשיתי את העסקה הזאת. אלימות לא עובדת בטווח הרחוק. אני צריכה למצוא משהו שירחיק את רייכמן לתמיד."

עלינו יחד לאוטובוס. "את בטח תחשבי אחרת כשתצטרכי אשכרה לשבת מול המניאק וללמד אותו מתמטיקה פעמיים בשבוע." היא אמרה, מתיישבת. האוטובוס היה די מלא, ואנשים קצת נעצו בנו מבטים.

"מתמטיקה וכימיה." אמרתי במרירות קלה. "ואחת מהפעמים היא בחינם. רייכמן המניאק..."

אסתר צחקה בקול, ופתאום אישה מהמושב לפנינו הסתובבה כדי לנעוץ בנו מבט. "תהיי בשקט." היא ציוותה על אסתר בעיניים רושפות.

מצמצתי לעברה. "תירגעי." אמרתי בעצבנות, שולחת מבט אל אסתר, שנראתה מבולבלת מהתקיפה המהירה.

האישה התעלמה ממני, לא מורידה את עיניה מאסתר. "באה למדינה הזאת כמו גנבת. אפילו טרחת ללמוד את השפה, עד כדי כך את בטוחה שנשאיר אותך כאן. חושבת שאנחנו מדינה של פראיירים. איך את מעיזה בכלל לדחוף את הנוכחות שלך לפנים שלנו. תתביישי לך."

בהיתי באישה בזעזוע, ואז הסתכלתי על אסתר. היא נראתה כאילו נתנו לה סטירה. היה אפשר לראות את העלבון על פניה, שרק החל להתעכל. היא לא הייתה מסוגלת להגיב מרוב בושה ועלבון.

המראה הזה הרתיח לי את הדם. קמתי על הרגליים והתייצבתי אל מול המושב של האישה, מתעלמת מהנהג שמיהר לבקש ממני לשבת. "מה לעזאזל את חושבת לעצמך? מי בדיוק נתן לך את הזכות לקבוע למי מגיע לחיות במדינה הזאת ולמי לא?" הייתי צריכה להדחיק ממש חזק את הדחף לירוק לה בפנים. "את האחת שצריכה להתבייש, כלבה גזענית. ואגב, לא שזה משנה את העובדה שאת בן אדם מגעיל, אבל היא אתיופית, לא סודנית. בטח את לא רואה שום הבדל – בטח במוח הקטן שלך כל מי שלא לבן כמו קיר לא נחשב ישראלי – "

"מספיק, מרינה." לחשה אסתר, מושכת את ידי. "עוד רגע הנהג עולה עלייך."

מלמלתי בכעס וחזרתי לשבת. מישהו מאחורה גיחך, "הרוסייה צורחת חזק," וכבר התכוונתי לקום שוב, אבל אסתר אחזה ביד שלי חזק. "יזרקו אותנו מהאוטובוס. שבי."

רטנתי בכעס. "איך הוא בכלל היה יכול לדעת שאני רוסייה?"

חיוך עקום עלה על שפתיה של אסתר כשהיא ענתה בעייפות, "כל המבטא קופץ לך החוצה כשאת כועסת."

התכווצתי קלות. הכל בגלל ההורים שלי שלימדו אותי רוסית לפני שלימדו אותי עברית. אני אפילו לא ילידת רוסיה! זה לא הוגן שאני צריכה להילחם במבטא.

אחרי כמה תחנות אותן עברנו בשתיקה, ירדנו מהאוטובוס. ליוויתי את אסתר הביתה. מחזיקה לה את היד. היא אמרה בקול מותש, "תודה שהתמודדת עם זה במקומי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להגיב באותו הרגע."

הפסקתי ללכת וחיבקתי אותה ארוכות. היא התמסרה לחיבוק שלי באומללות קלה, ממלמלת לתוך הכתף שלי, "אני שונאת להרגיש חסרת אונים."

"אני יודעת." אמרתי, משתדלת שלא לצרוח מרוב תסכול כשהרגשתי את הרטיבות של הדמעות שלה על העור שלי. אני נשבעת שהייתי רצה אחרי האוטובוס ומחטיפה לאישה ההיא סטירה אם רק הייתי יכולה.

ניגבתי לה את הדמעות ועמדתי על קצות האצבעות כדי לנשק לה את השפתיים. היא משכה באף, כחכחה בגרונה, ולקחה את היד שלי ברעד. ידעתי שהיא שונאת את זה שאני רואה אותה ככה, שהיא שונאת להיראות פגיעה, ולכן לא אמרתי שום דבר כשהיא המשיכה ללכת כאילו לא קרה כלום, רק החזקתי ביד שלה חזק יותר מבדרך כלל והגנבתי לה ליטופי שיער קטנים במשך כל הדרך חזרה לבית שלה.

~.~

מקווה שאהבתן/ם,

תצביעו בסקר,

מייטי בי.