בדיוק לפני שבוע באותו היום, באותה השעה ולמען האמת גם באותו המקום - משמע בתוך השקע של הספה ש"פיסל" ישבני ב- 25 שנות רביצה (אני יודעת שזה לא קשור אבל באמת שהגיע הזמן להחליף את הספה הארורה) מצאתי את עצמי קולטת שאין לי מה לקרוא בסופ"ש.
דלקת גרון נבזית הרחיקה אותי מהספריה, גשם בחוץ, ועל כל הספרים בספריה התנחלה פטינה - שכבת אבק אחידה יפיפיה, שזה ממש עוול להזיז ולשלוף ספר תוך סיכון חורבנה והריסת הדיור המוגן של קרדית האבק.
לאחר התקף היפר-וינטילציה הנובע ממצוקה (וכנראה גם מהאבק) נזכרתי שגיליתי את אמריקה - או אם נדייק גיליתי באמריקה שאפשר להסתדר עם אופציית הספרים הדיגיטליים. פניתי אל דף האינטרנט החביב עלי, פניתי אל הקוראים הנלהבים שבחבריי, עיינתי בסימנייה - ולאחר שקלטתי שאני כולה מתכוונת לרכוש ספר ולא אי באוקיינוס ההודי, בחרתי ב"החברה הגאונה" של אלנה פרנטה.
זהו הספר הראשון בסדרת הרומנים הנאפוליטנים והוא מתרכז סביב חברותן של שתי חברות: לילה צ'רולו ואלנה גרקו. שתיהן נולדו בשלהי מלחמת העולם השנייה בשכונה עלובה בנאפולי שם רעב, אלימות, בערות, עליבות ומלחמות כוח הם חלק מרקמת החיים היומיומיים.
שתי הילדות שונות זו מזו - אחת בהירה, השנייה כהה, האחת צייתנית, השנייה סוררת ומורה - אך דבר אחד מאפיין את שתיהן - הן מבריקות.
מורת בית הספר היסודי, אולייברו, מעודדת את הבנות ללמוד, מסייעת בספרי לימוד ומנסה להשפיע על הוריהן להשקיע בהן ולשלוח אותן לחטיבת הביניים. אך בעוד הוריה של אלנה גרקו מאפשרים לה לעשות זאת בתנאי שתצטיין - אביה הסנדלר של לילה צ'רולו, עוצר את לימודיה הפורמליים לאחר 5 שנים ושולח אותה לעזור לאמה בטיפול ובתחזוקת הבית והסנדלריה. אך לילה המבריקה רושמת את "כל משפחתה" לספרייה וכך היא מצליחה מלבד מטלותיה גם ללמוד בעצמה את כל מה שאלנה לומדת בבית הספר, ובמקביל גם לתכנן ולעצב נעלים שאיש לא חשב עליהם קודם ולרקום חלומות על עתיד טוב יותר.
הספר עוקב אחרי שתי החברות מגיל 6-16, ובין התיאורים הקשים של המציאות, האהבות, הקנאה והחברות הקושרת ביניהן עולה כל הזמן השאלה מי באמת היא החברה הגאונה כאן. אלנה, "הילדה הטובה" שעושה את הצפוי ממנה, או לילה היפיפיה, חסרת הפחד והפשרות.
התמונה מדף הבית בפייסבוק של גיל חובב
אהבתי את הספר אך יש בו כמה בעיות שהפריעו לי.
ראשית לתחושתי קיים קושי אמיתי בתרגום הספר - הספר כביכול נכתב בשתי שפות - נאפוליטנית (דיאלקט) ואיטלקית - הדיאלקט מאפיין את שפתם של דיירי השכונה של המשפחות זאת השפה שעליה גדלות הילדות והיא מייצגת את הבערות את הקושי ואת העוני. האנשים אשר מחוץ לשכונה - המשכילים, העשירים, המלומדים מדברים איטלקית. התרגום מאבד את כל זה. אמנם המתרגם, אלון אלטרס, מציין האם המשפט נאמר באיטלקית או בדיאלקט, אך בעברית המשלב של השפה הוא אחיד. דבר זה מייצר לתחושתי חומה בין הדמויות והקוראים. כשאני קוראת לשפה יש טעם מיוחד - ואם אני לא יכולה להרגיש את הטעם הכל הופך תפל יותר. חוסר התקשורת מסכסך ביני לבין הדמויות ומייצר פגיעת אמינות קלה.
דבר נוסף שהפריע לי - נקודת ההתחלה של הסיפור היא בהווה - אלנה ולילה הן בנות 66 והכותבת היא סופרת מפורסמת. הנתונים האלה עומדים בסתירה לדמויות השטוחות והמאוד ב"שחור-לבן" שמוצגות כאן. תיאור כזה היה מסתדר לי אם החלק הראשון היה נכתב מתוך נקודת מבטה של ילדה בת 6 אפילו בת 16 - אבל קצת פחות מסתדר לי מעיניה של אישה שראתה דבר או שניים בחייה. אני מאוד סקרנית לראות האם זווית הראייה תתרחב ככל שהילדות יגדלו ואז יהיה מדובר בטאקטיקה שמטרתה להראות את ההתפתחות של הדמויות תוך כדי הסיפור, או שהן תשארנה קצת חד מימדיות גם הלאה ואז זאת כבר בעיה של הסופרת.
והבעיה האחרונה היא שלי - מסתבר שיש לי בעיה כלשהיא עם קריאה דיגיטאלית. קשה לי לייצר רצף קריאה בצורה כזאת. אני הרבה פחות נכנסת לספר, הרבה פחות מצליחה לחוות אותו רגשית ולצערי יש לי הרגשה שאופן הקריאה פגע לי בחוויה.
כן יצא קצת מבולבל - אני יודעת. אבל אם לסכם - "יש דברים נסתרים" אני אמתין לשלושת הספרים הנוספים בסדרה - ויש להניח שרק כאשר אסיים לקרוא את הסיפור כולו אצליח לתת חוות דעת אמיתית עליו. בכל מקרה דומני שאם אני מסיימת ספר בתחושת סקרנות ורצון כן לדעת מה יהיה הלאה - כנראה שהספר עשה את שלו.
החברה הגאונה - ילדות נערות - אלנה פרנטה (2015)
הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה
מאיטלקית - אלון אלטרס
עריכת תרגום - מנחם פרי
איך אפשר לסיים ספר על נפולי בלי פס הקול המתבקש -