אימא שלי היא בלונדינית עם עיניים ירוקות. אבל אני קיבלתי את צבע השיער והעיניים מאבא. ולמרות שנולדתי בלונדיני עד גיל חמש או שש כבר הייתי שטני, ועד שהגעתי לבר מצווה כל הראש שלי כבר היה מכוסה בפרווה שחורה וסמיכה. והעיניים? אני טוען שאם מסתכלים עמוק עמוק אפשר לראות שם מסביב לחום קצת צבע דבש וזית. אבל אף אחד לא מאמין לי בינתיים.
אבא שלי, כמו כל אחיו, היה ילד רזה מאוד. אחר כך הוא היה נער רזה מאוד וגם גבר רזה. אחר כך הוא התחתן והשמין. אבל אני קיבלתי את הגנים של אימא. הייתי ילד שמנמן. נער שמן. גבר שמנמן. והיום אני חייב להחזיק בשיניים כדי להישאר במשקל סביר, ואת הכרס הקטנה שלי מעולם לא הצלחתי להחליף בריבועים.
דווקא כן ירשתי מאבא שלי את העצבים. כמוהו קל לי מאוד להתרגז על דברים, ואני נהיה בקלות מתוסכל. אני שונא לעמוד במקום ולחכות ואני מתחרפן מאנשים.. שלוקחים.. את.. הזמן.. ומתארגנים.. לאט. מצד שני ירשתי מאימא שלי את הפזרנות, ואני כמעט תמיד מאחר לכל מקום שאני לא ממש חייב להגיע אליו בזמן (ולפעמים גם לכמה כאלו שכן). אני תמיד מאבד דברים או שוכח אותם בכל מני מקומות ואני אגרן כפייתי של שטויות שאני לא באמת צריך.
מאבא שלי ירשתי את החרדה החברתית. מאימא שלי ירשתי את חוסר הטאקט. מאבא שלי את הרגשנות ומאימא שלי את הנטייה לדבר בקול רם במיוחד כשאני מתלהב, בלי לשים לב. משניהם ירשתי את חוסר הביטחון הכרוני. מהסבים והסבתות משני הצדדים כנראה שגם אקבל יום אחד סרטן במעיים.
אל תבינו לא נכון. אני לא מתלונן. ירשתי מהם גם דברים טובים. כמו למשל אידיאליזם ועמוד שדרה מוסרי קשוח (אבא), אכפתיות וטוב לב (אימא), יכולת ביטוי, יצירתיות וסקרנות (אבא) וראיה כללית חיובית על החיים (אימא – אף שאת הנקודה הזאת אני נוטה להחביא מאחורי הרבה סרקזם, ציניות ומרמור פולני משובך, כפי שאולי שמתם לב).
ירשתי מאבא שלי חוש אחריות, אינטליגנציה, נימוסים, אהבה לתרבות ובעיקר לספרות ושירה. ירשתי מאימא שלי את היכולת לתת לאנשים את ההרגשה שבאמת אכפת לי, את התעוזה לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים לפעמים (בדברים קטנים לפחות), ואת החיבה להרפתקאות. משניהם ירשתי אהבה לבני אדם ולבעלי חיים (אף שגם פה, הרבה יותר קל לי להודות בשני מאשר בראשון).
ירשתי מהם הרבה דברים טובים, וגם כמה דברים שאולי הייתי מעדיף להחליף – אם להודות על האמת. אבל עם הכל הייתי יכול לחיות בצורה די טובה, בסך הכל. עם הכל, למעט השיער. אתם מבינים, לאבא שלי יש גם היום בגיל 58 רעמה מרשימה של שיער שחור וחלק. רק לאחרונה החלו להניץ בו כמה שערות סוררות ואפרפרות. אביו של אבי נפטר בשיבה טובה כשראשו מלא ואפרפר אך כהה.
ואני? אני ירשתי את השיער של אבא של אימא. השערה האפורה הראשונה הופיעה לה בערך בגיל 25. ותוך כשבע שנים כבר שזורות בראשי מאות סוררות אפרפרות מהסוג שאבי מעולם עוד לא הצמיח. אבל אתם יודעים מה, גם זה בסדר. בסך הכל. יש יופי מסויים בשיער מאפיר. איזה קסם גברי בוגר ומכובד. או כך לפחות אני ממשיך להבטיח לעצמי.
אבל לאחרונה אני מגלה שהגנטיקה לא עצרה שם. ובבסיס הקודקוד מתחיל לבצבץ צבע ורדרד שזה לא מקומו. אבא שלי, כבר הזכרתי את זה כך נדמה לי, כבן 58 ושיהיה עד 120. ובינתיים: רעמה! ואני? ורוד בקודקוד בגיל 32. מעטים הדברים שיכולים להטריד אותי יותר. ואף על פי כן אני קשה לי מאוד להעלות את המילים הללו על הכתב. כי אני? קרחת? אלוהים ישמור. לא..
אבל כן. עם פזרנות וביישנות ועצבנות ושמנמנות, עם רגשנות וחוצפה הייתי יכול לחיות. אבל קרחות? בדבר הקטן הזה לא הייתי יכול לקבל את הגנטיקה מהצד הנכון של המשפחה? זה היה יותר מדי לבקש? כנראה שכן.
אני לא יודע למה דווקא זה מזעזע אותי כל כך. אולי זה בגלל שזה מרגיש כמו צעד ראשון לקראת זקנה. קודם שיערות לבנות, אחר כך משבר גיל שלושים, אחר כך קרחת ואז כדורים קבועים בקופסאות פלסטיק קטנות שמחולקות לפי ימים נגד לחץ דם וקולסטרול. אחר כך כאבי מפרקים וקמטים וצעקות על ילדים קטנים שמרעישים בין 2-4 ולפני שארגיש בכך אני אתחיל לאהוב סודה לא ממותקת.
הו לא! אם מישהו מחברי או בני משפחתי קורא את זה בטעות: ביום שאני מתחיל לאהוב סודה תהרגו אותי בבקשה.
ואולי זה בגלל שאני מרגיש לא מושך במיוחד גם ככה. ואני חושש שחוסר ההצלחה המזעזע שלי עם בנות המין השני יהפוך לקטסטרופה של ממש כשאתחיל לחשוף יותר ויותר פדחת. ככל שאני מנסה לחשוב על זה יש גברים מגניבים עם ראשים מנצנצים בפלוריסנט אבל אף אחד מהם לא יופיע כנראה ברשימת הרווקים הסקסיים של העשור. אתם יודעים?
ואולי זה משהו יותר בסיסי מזה. אתם יודעים? יש המון מדדים שבהם אתה נמדד כאדם. אבל לפעמים אני מרגיש שיש רק שלושה שבהם החברה מודדת אותך כגבר: תעסוקה, אונות, ושיער. אני מרגיש קצת כאילו פקח גבריות דמיוני עומד לעצור אותי בצד כשאלך יום אחד ברחוב. להציץ עלי ואז לסמן ברשימות שלו: "אז.. יש לך עבודה לא משתלמת במיוחד אבל היא בסדר. אתה עוד יכול לתפקד במיטה, אבל מזמן לא העמדת את זה למבחן מעשי (אם אתה מבין למה אני מתכוון *קריצה*). רגע.. מה זה קורה שם בקצה הראש? אתה קורא לעצמך גבר?! בסך הכל העמדנו לך שלוש דרישות פשוטות. אתה לא יכול אפילו לשמור את השיער שלך על הראש?"
ואז הוא מצקצק בלשונו ורושם לי דו"ח. אני לא בטוח מה יהיה כתוב בו. אבל זה יהיה משהו חסר. משהו שיזכיר לי שאני לא עושה משהו כמו שצריך. ואני אצטרך לשאת את הדוח הזה איתי תמיד.
וכמובן שזו רק ההתחלה. עכשיו זה עוד רק טיפה ורוד שמבצבץ בין השערות. רואים אותו רק מזווית מסוימת, ואם אני מסופר בצורה מסוימת. אז אם אני אסתפר נכון, ואלך כל הזמן בראש זקוף בלי להסתכל למעלה... ואולי יש עוד פתרונות כימיים וביולוגיים כדי לעקב.. ואולי..
אבל בסופו של דבר זה כנראה יתרחב. ואז אני אצטרך לעשות את ההחלטה הגורלית. האם אני הולך לסחוט את זה עד הסוף ולהיות עם מעגל הולך ומתרחב מצד אחד, ומפרץ הולך ומתקרב מצד שני? או אולי לחלופין אני פשוט אחליט ללכת על צעד קיצוני ולכסח את כל הראש עם סכין בבת אחת – להשאיר פדחת מנצנצת וזהו?
ואולי אני פשוט צריך להסתכל על הצד החיובי. עם הגנטיקה שלי יש סיכוי מסוים שלא אצטרך לעשות את ההחלטה הזאת. כי סרטן המעיים ייקח אותי הרבה לפני שזה יגיע לכדי כך.
...
...
... *ראיה חיובית על החיים שמוחבאת עמוק עמוק עמוק מתחת לסרקזם, ציניות ופולניות.