מאז שהשתחררתי מהצבא, תמיד עבדתי. בעצם גם ברוב השרות הצבאי שלי עבדתי.
לא עבדתי בעבודה פיזית כלשהי אלא ב"מחשבים". "לעבוד במחשבים" זה מושג מאוד רחב (והחלום היחיד שאי פעם הגשמתי – כי רציתי "לעבוד במחשבים" כבר מגיל 13-14!) אבל אם נתמקד בחלק "העבודה", המשמעות ברוב השנים הייתה שהייתי קם בבוקר, נוסע (או בתקופות מסוימות הולך) למשרד, יושב שם 9-12 שעות (לעיתים גם יותר) ועוסק בכל מיני נושאים הקשורים לעבודה.
במהלך השנים ההבחנה בין שעות העבודה לשעות הפנאי הלכה והטשטשה. כתבתי על זה כבר יותר מפעם בבלוג שלי: פעם העבודה הוגבלה לשעות בהן שהיתי פיזית במשרד. עם המצאת הטלפון הסלולארי והלפטופ מצאתי את עצמי עובד יותר ויותר גם בבית (ואפילו בדרך, כולל בחו"ל, במילואים ובחופשות).
במקביל, ואני מניח שבאורח בלתי נמנע, מצאתי את עצמי גם עוסק בדברים פרטיים בזמן העבודה - בעיקר בזכות האינטרנט. פעם הקשר היחיד לעולם החיצון מהמשרד היה הטלפון (הקווי) – ואני מעולם לא עסקתי בשיחות פרטיות ארוכות בזמן העבודה.
אבל לאט לאט התחלתי לבדוק את החדשות, את חשבון הבנק, את המיילים הפרטיים ואת התגובות בבלוג גם בזמן העבודה.
לפני כמעט שנתיים התחולל בחיי המקצועיים מהפך מעניין: אחרי גלי הפיטורים הרבים בחברה, כשנשארנו בערך 3 עובדים המגיעים כמעט כל יום למשרד בארץ, החברה החליטה לסגור את המשרד ולשלוח אותנו לעבוד מהבית.
זה היה מוזר... ארגנתי לי חדר עבודה והשתדלתי "ללכת לעבודה" בבוקר ולהישאר שם עד שעות אחר הצהרים (עם הפסקת צהרים שעברה משלל המסעדות בהרצליה פיתוח למטבח שלי).
כבר בהתחלה נהניתי מהזמן הקצר שלקח לי "להגיע לעבודה". במשך שנים התרגלתי לפקקים בדרך ופתאום הם נעלמו. כל יום הרווחתי בין שעה לשעתיים בכך שלא יצאתי לכביש.
שעות העבודה שלי הפכו למאוד גמישות. מכיוון שעבדתי בעיקר עם אנשים בארה"ב, רוב העומס התחיל בשעות אחר הצהריים ונמשך לשעות הערב המאוחרות.
כתוצאה מכך למדתי לשלב בשעות הבוקר הפנויות יחסית כל מיני מטלות כמו כביסה, רחיצת כלים, בישולים וגם קניות בחנויות שבאזור הבית. באותה תקופה גם עשיתי מנוי לספריה (דבר שתכננתי במשך שנים לא מעטות, אך תמיד דחיתי מחוסר זמן) ולפעמים הלכתי בבוקר לספריה להחליף ספר.
החיים הפכו להיות מאוד שונים ממה שהכרתי – בעיקר לטובה. אפילו שילמו לי (לא רע) בשביל לשבת בבית...
אבל התהליכים שגרמו לחברה לפטר את רוב העובדים (בארץ פוטרו כ-90% מהעובדים במהלך חמש שנים) לא פסקו ובאופן לא מפתיע גם אני מצאתי את עצמי מפוטר.
בצער מסוים התחלתי לחפש עבודה חדשה ולשמחתי מצאתי כזאת תוך זמן קצר יחסית (בגילי זה בהחלט לא מובן מאליו).
בצער מסוים התחלתי לחפש עבודה חדשה ולשמחתי מצאתי כזאת תוך זמן קצר יחסית (בגילי זה בהחלט לא מובן מאליו).
באופן לא מפתיע, אני צריך לנסוע למשרד כל יום.
המשרד ממוקם 2 דקות הליכה מהמשרד בו עבדתי בחברה הקודמת (לפני שנסגר), אבל נדהמתי לגלות שבשנתיים בהם התרחקתי מהכבישים מצבם הורע מאוד (כנראה הייתי צריך לשמור עליהם!) והפקקים גרועים יותר מאי פעם.
בעבר היה לוקח לי בממוצע 35 דקות להגיע לעבודה. בחודש האחרון הממוצע הוא בסביבות שעה (ברכב פרטי) והיו כמה ימים שלהגיע ליציאה מהעיר (מרחק של 2 ק"מ בלבד) לקח לי יותר מחצי שעה.
מצאתי את עצמי מעדיף לא פעם לנסוע בתחבורה ציבורית... אמנם גם היא לוקחת זמן רב אבל לפחות אפשר לנצל את הזמן הזה (בעזרת הסמארטפון).
עוד בעיה בה נתקלתי, מעבר לפקקים, היא שבזמן "העבודה" אני אמור לעבוד. לא לבשל, לא לכבס, לא לרחוץ כלים ולא ללכת לספריה אלא לשבת מול המחשב ולפחות להתחזות למישהו שעובד.
האמת שאני מסוגל לעבוד (או להתחזות למישהו שעובד), אבל השאלה היא מתי אני יכול לבשל, לכבס, ללכת לספריה ולבצע את כל שאר המטלות הקטנות האלה שהתרגלתי לעשות ב"זמן העבודה".
אני עדיין בתהליכי הסתגלות ולאט לאט אני מוצא את הזמן לכל הדברים, אבל אני לא יכול שלא לתהות איך כל כך הרבה אנשים מתמודדים עם העבודה היום יומית: עם הפקקים ועם הזמן המוגבל לכל המטלות שפשוט לא ניתן לבצע כשנמצאים במשרד.
נכון שאני מדבר על עובדי "צווארון לבן" ולא על הפועלים הקלאסיים, אבל לדעתי כל האנשים שמצליחים לשלב את החיים ואת העבודה הם גיבורי מעמד הפועלים.
אני מקווה גם להיות אחד מהם.
והרשומה המומלצת היא - יום שישי ה13 לחודש , פראסבדקטריאפוביה - בבלוג של kligulla
ולמי שמעדיף את המקור...