היא קוראת בבלוג שלי.
וגם אני בשלה.
יוצא לנו לשוחח מידי פעם.
לדון בנושאים ,לבכות זה לזו על צרותינו וסתם לספר על החיים.
היא סיפרה על ההוא שהיה נשוי לאישה מושלמת.
אישה יפה ,חכמה ,מוכשרת ,מוצלחת.
אישה שהיה בה הכל.
היה בה הכל אך לו היא הייתה מרוחקת ,קרה, לא נוכחת.
בשלב מסויים הבין שטעה.
אולי יש בה הכל אך מבחינתו אין בה כלום.
אחרי התלבטויות הוא עשה מעשה.
קם ועזב אותה.
עזב אותה לחיים חדשים ומתגמלים הרבה יותר.
הסיפור עשה לי הרבה מאוד לחשוב.
אנו מכירים את האדם שלפי האגדות אנו אמורים להזדקן עימו.
מקימים עימו בית.
מביאים עימו ילדים לעולם.
מגדלים אותם.
מפריחים את הגוזלים מן הקן ואז ..... ?
אז אנו נותרים עם אותה אדם שחשבנו שנרצה להזדקן עימו.
האם באמת אנו רוצים להזדקן עימו?
האם התבגרות הילדים ועזיבתם את הקן היא פרשת דרכים מכרעת בזוגיות?
