אני אהיה החברה הטיפשה שלך, היא אמרה. ואני חייכתי לעצמי. כי משהו שכלפי חוץ נראה אולי אמיתי- יש בו כל כך הרבה הסתכלות שקרית.
היי. נעים להכיר.
כבר כמה שנים שאני חי בעולם הזה, ולפעמים אני מרגיש שמבחינות מסוימות אני מודל מוצלח של החברה שלנו.
אני חכם, אולי אפילו מאד. קיבלתי ציון 786 בפסיכומטרי. הייתי קצין בצבא, בהנדסה קרבית. אני רוצה להיות רופא. יש לי חברה, בחורה יפה, רגישה וחכמה, שאני אוהב ושאוהבת אותי- ושאיתה אני חי בתל אביב.
אני עובד כמורה לפסיכומטרי, למתמטיקה ולמדעי המחשב. אני מרוויח לא רע לגילי ולניסיון שיש לי.
אני רזה, אני גבוה, עד כמה שאני מבין מהאנשים סביבי- אני גם נראה טוב.
השלמות הזאת שהחברה דוחפת אותנו להשיג היא טעות. אנשים כבר דיברו רבות על שחקני הקולנוע החתיכים (שגורמים לנו לחשוב שכולנו צריכים להיראות מיליון דולר כשאנחנו הולכים למכולת), על מערכת הציונים המעוותת (שגורמת לנו לחשוב שההצלחה שלנו נמדדת ביחס שווה לאחרים), על הפורנו המשחיט.
אני אדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על עצמי.
לפני שנתיים הייתי על כדורים פסיכיאטריים.
אני יכול לספר לכם את כל הסיבות, וזה יישמע נורא משכנע וכנה ואתם תגידו לעצמכם, טוב, כל בנאדם נורמלי היה מגיע לקחת כדורים בסיטואציה כזאת.
אבל זה לא נכון. האמת היא שיש לי דפקה מאד רצינית. היא לא מאובחנת בנתונים החיצוניים שלי, אבל היא שם, היא איתי. ואני אוהב אותה. באמת. הדפקה הזאת שומרת אותי מיוחד. היא מונעת ממני להיות שבלוני. ספר לבנאדם שאתה מלמד פסיכומטרי, שקיבלת 786, שחברה שלך יפהפייה ושאתה עושה כסף טוב- הוא יהנהן עם הראש ויעשה כל מאמץ אפשרי לברוח ממך הכי רחוק שאפשר.
ספר לבנאדם שהיית על כדורים פסיכיאטריים, הוא יחוש חמלה, סקרנות ופליאה. ספר לבנאדם, באותה סתמיות שבה אתה מספר על מה שקרה לך בבוקר באוטובוס, על המשבר הכי גדול שהיה לך בחיים- והוא יאהב אותך, על ששיתפת אותו ברגש אמיתי.
לפעמים אני מרגיש שכלפי חוץ אני משמש מודל לשלמות. אותה שלמות שאנחנו לפעמים מציבים לעצמנו.
אנחנו לא עושים את זה בכוונה.
זה נובע דווקא מדחף מאד חיובי- מהרצון שדברים יקרו כמו שצריך. שדברים יקרו נכון.
אבל כשאנחנו מרגישים שהדחף הזה לא מקבל את סיפוקו, אז דברים רעים יכולים לקרות.
אנחנו מתחילים להאשים את עצמנו, את הסובבים אותנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים, שאין שלמות.
וכל זה יכול להימנע, נורא בקלות. אנחנו פשוט צריכים לרדת מהעץ שטיפסנו עליו. להפסיק לנסות להשתוות למשהו, למישהו. להפסיק להילחם כדי להגיע לשלמות. אין שלמות. העולם מחורבן ודפוק. זה לא אני קבעתי, ככה אלוהים קבע. אם יש שלמות היא נשגבת מאיתנו. אנחנו כולנו אוסף של חראות מפגרים ואנוכיים שמנסים לשרוד יום אחרי יום. וזה נהיה קשה יותר.
לא רק בגלל הון שלטון.
בגלל שאנחנו יותר לבד.
אנחנו יותר בלחץ.
יש לנו יותר דרישות מעצמנו.
נדמה לנו שגם לסביבה יש יותר דרישות מאיתנו. ויש לנו פחות כלים לעמוד מול הלחץ הזה. כי יש לנו פחות חברים קרובים, פחות אנשים ששותפים למה שאנחנו מרגישים.
במקום זה יש לנו יותר מסכים. יותר טכנולוגיה. יותר כסף. יותר הנאות. והרבה פחות חיים.
אנחנו יותר חושבים שצריך לעמוד ברף כלשהוא, שנמצא בעיקר בדמיון שלנו. אבל כשכולנו מדמיינים את אותו רף, זו בעיה. אם אנחנו לא טורחים לספר אחד לשני שזה רק בדמיון. שאין באמת אף אחד שעומד בסטנדרט המחורבן הזה. אז הכל מתמוטט עלינו. כי אנחנו חיים באשליה שאפשר להיות שלם. שצריך לשאוף לזה. שצריך להילחם על זה. אז אנחנו עובדים קשה יותר, ומרשים לעצמנו פחות. אנחנו מתחברים פחות, כי אנחנו עסוקים בלהשוות ולהתחרות. אנחנו לא בלופ של עצמנו בכלל, כי אנחנו לא קשובים לגוף ולרגש שלנו. במקום זה אנחנו קשובים לאייפון או לטלוויזיה, לעדכון האחרון. כי זה הרבה יותר סוחף ומעניין וקל ברגע הראשון. במקום זה אנחנו קשובים למטרות ולמשימות וליעדים ולשלמות שאנחנו מדמיינים לעצמנו. למירוץ הפסיכי של כל מי שסביבנו.
אנחנו לא מתקשרים, אז גם לא מתקשרים איתנו. הכל סביב נושאים שטחיים ומפגרים. מתי בפעם האחרונה ישבת עם מישהו במזנון בעבודה שלך ודיברתם על האסון הגדול שקרה לו בחיים? על הפעם הראשונה שהוא הרגיש שהוא מאוהב? אנחנו לא מדברים על הדברים האלה כי יש לנו תפיסות מאד ספציפיות על איך התאהבות צריכה להיות. נדמה לנו שההתאהבות שלנו לא נכונה מספיק. לא חשובה מספיק. לא מעניינת מספיק.
יש בכלל דבר מעניין יותר מאדם שמספר על חוויה אינטימית שלו, ומתרגש תוך כדי ?
יש לנו תפיסה על איך אדם צריך להתמודד עם אסון. על איך צריכה להיראות שיחה בין שני קולגות במזנון בעבודה.
וזה הכל בולשיט. הכל חרטה אחת גדולה. כי אם היינו מדברים על כל מה שעובר עלינו היה לנו הרבה יותר טוב. לא היינו עומדים ברף, אבל במילא אנחנו לא ברף. אנחנו רק מייצרים לעצמנו לחץ- ולא מהסוג החיובי. לחץ שלא עונה על אתגר בר-השגה, אלא לחץ חרדתי שמשכפל את עצמו בשל תפיסת עולם שגויה.
אהבתי את הסרט SILVERLINING, כי הדמויות שם מושחטות. הן על כדורים- בשפל אנושי אפשר להגיד. הן על סף קריסה מתמדת, הן "נכשלו" במירוץ.
"אני מאורס, אתה איבדת את אשתך. אני קונה לעצמי בית חדש, אתה איבדת את הבית שלך. לי הולך מצוין בעבודה, אתה איבדת את העבודה שלך".
זה הגיבור של הסרט. והוא מדהים. לא כי הוא מצליח להשיג מה שהוא רוצה, אלא כי הוא מתמודד. ועל זה צריך לדבר.
כשאדם מגיע מנקודה A לB, ההצלחה היא לא מה שמעניין. מה שמעניין הוא הדרך. ההתמודדות.
הגיבורים בסרט הזה מתחילים בA. ובשביל הרבה מאיתנו A יכול להיראות כמו סוף העולם, אבל זה לא- ממש לא. הם מתחילים מ"לצאת מבית משוגעים". הם מתחילים מ"לשכב עם כל דבר שזז".
והם לא מתקדמים ללכבוש את העולם וכולי וכולי. לא. הם אחרי משבר כי האנשים סביבם לא שמו עליהם. כי אח שלו לא ביקר אותו בבי"ח, והחבר שלו לא ביקר אותו בבי"ח- וזה הכל סימפטום- כי אנחנו עסוקים בלבנות לעצמנו שאיפות ופנטזיה על העולם המושלם הקטן שלנו, ובפועל אנחנו מזניחים כל מה שבאמת חשוב.
אין לנו זמן אחד לשני. אין לנו זמן לעצמנו. אנחנו עסוקים במרדף אחרי מטרות מפגרות שמעמידות אותנו מדרגה אחת גבוה יותר בסולם ה"אושר החזותי". ובסולם האושר הכנה? אנחנו עמוק בבוץ. אנחנו כבר לא מסוגלים לנהל שיחה כנה אפילו על במבה.
הגיבורים בסרט הזה מתקדמים ל-"לקחת את הכדורים שלי באופן סדיר"- זו מטרה ברת השגה, שמייצרת אפקט חיובי לטווח ארוך. הם מתקדמים ל-"להפסיק לסמס לגברים ששכבתי איתם כל פעם שקשה לי".
הם מתקדמים ל"לעבוד על ריקוד, לטווח ארוך, ולהופיע בפני קהל".
הם מתקדמים למשימות ברות השגה שקשורות קשר עמוק לצורך הנפשי שלהם כבני אדם. הצורך ביציבות, הצורך באהבה. הצורך בקבלה- כפי שאני.
במה יש לי צורך היום ?
מה הצרכים של הנפש שלי?
אמונה. אני יודע מה הקו לשם.
התרגשות, התלהבות, הרפתקאה. והקו לשם הוא עובר דרך היכולת ליזום חברויות עם אנשים שמסקרנים אותי.
איך ? זה קצת יותר קשה. אבל שווה ניסיון. לא ללכת על הקל. ללכת למעניין,למסקרן.
מה מסקרן אותי בימינו ? אנשים מצחיקים. או אנשים עם חזון. רופא משפחה מבית עשיר- שבוחר לעבוד בקרית גת, עושה-טוב בלתי נלאה.
עושי טוב בלתי נלאים.
אנשים עם אמונה ודרך חיים נטולת פשרות.
נדמה ששני הקווים מובילים לאותה נקודה.