כידוע בקיבוצים הייתה נהוגה לינה משותפת לילדים בבית הילדים.לכל קבוצת גיל היה בית ילדים , בבית הילדים היו חדרי שינה , שלוש ,ארבע מיטות בחדר , ארונית ליד כל מיטה וארון בגדים אחד גדול, מקלחות ,שירותים, חדר אוכל וחדר כיתה. לכל קבוצת גיל /כיתה היו שתי מטפלות ומחנכת.בית הילדים היה העוגן שלנו, בו העברנו את רוב שעות ופעילויות היום. אכלנו. למדנו, הכנו שיעורים ,התקלחנו וישנו.
לחדר ההורים הלכנו בשעות אחר הצהרים ובערב היינו חוזרים לבית הילדים לארוחת ערב ,ל`ריכוז` עם המחנכת ולשנת הלילה.
המילה ריכוז ניתנה לשעה שבה המחנכת הייתה מקריאה לנו סיפור בהמשכים לפני השינה (לאחר ארוחת הערב) , עבורי היא הייתה ה`הי לייט` של היום.
חוויות רבות שמורות בזכרוני כאוצרות יקרים מילדותי בקיבוץ, אך היום בחרתי לספר לכם על זיכרון קטן הקשור למקלחת המשותפת.
בבית הילדים התקלחנו ביחד בנים ובנות בכיתות הנמוכות., אף אחד עדיין לא שמע על המושג מגדר וכיוצא בזה . כשהגענו לכיתה ד` החלטתי שהגיע הזמן להתחיל `להתבייש` , אמנם לא חשתי שום בושה אבל הייתי חייבת להראות למבוגרים , במקרה זה , למטפלות ולמורה ש`לא עשו אותנו באצבע` ויש לנו את המילה שלנו.
וכך קרה שאני וחברתי הטובה החלטנו להודיע למטפלות ולילדים שממחר אנחנו מתביישים! החברה כמובן שיתפו פעולה בשמחה רבה . כל מה שיכול לערער קצת את הסדר והארגון היה רצוי. המטפלות כמובן ניסו להתנגד אבל מהר מאד הבינו שחבל על האנרגיות שהן ישקיעו בכך ושעדיף להם להיסחף עם הזרם.
נשארו ילדים בודדים שלא הצטרפו ל`מחאת הבושה` בתחילה אך במשך הזמן כולנו היינו בקבוצת ה`מתבישים` מלבד יוסי, הוא נשאר בשלו , כמובן שלא יכול היה להתקלח עם הבנות אבל לא היה אכפת לו שבנות יתארגנו במקלחת בזמן שהוא מתקלח.,
עד שהגיע היום הנבחר, אני זוכרת את המקרה כאילו היה היום, כמו תמונה או סרטון הוא מופיע בראשי.. היתה זו שעת ארוחת הצהריים, רוב הילדים סיימו לאכול ויצאו לשחק בחוץ. אני ועוד כמה בנות נשארנו להאבק עם האוכל, אני עם הקציצה שנואת נפשי ,כשברור לשני הצדדים –למטפלות ולי, שאין סיכוי שאני אוכל אותה השאלה הייתה רק באיזו דרך יצירתית חדשה אני אפטר ממנה.
ואז שמענו קריאות בפרוזדור, מי שרוצה לראות לי שיבוא עכשיו, מהיום אני מתחיל להתבייש` וכך הוא רץ לו בבית הילדים , שמח ועליז , מבשר לכולנו על ההזדמנות האחרונה שניתנת לנו.
כשאני נזכרת בארועים מילדותי בקיבוץ אני בדרך כלל מאד משתהה , איך וכיצד הם ידעו, חברי הקיבוץ ליצור מסגרת חינוכית כל כך מושקעת , כל כך יצירתית, כל כך חוויתית ועכשווית אפילו לתקופתנו. כמובן שהיו גם קשיים וגם מקרים לא נעימים אבל בסך הכול אני חושבת שזכיתי בילדות נהדרת,מאושרת בטוחה ומוגנת ,
ילדות רחוקה , לא נשכחת.