מריל סטריפ היא אחת מהשחקניות שאני שומרת לי כרגיעון. בכל פעם שאני חסרת שקט, או סתם עגמומית אני שולפת את אחד מסרטיה ומתענגת על משחקה הנפלא.
בשנה האחרונה הפציעה מריל סטריפ בשני סרטים יחסית חדשים. בכל אחד משקל התפקיד שלה בסט אחר, אבל המשחק - המשחק תמיד נפלא:
אז הנה סקירה קטנה על האסיף האחרון.
"אל תוך היער" (2014), במאי רוב מרשל
כש- Once Upon a Time עובר לברודווי
מבוסס על מחזמר מצליח באותו השם מאת סטיבן זונדהיים, המבוסס על סיפורי האחים גרים, שביים רוב מארשל.
כמו בסדרת הטלוויזיה Once Upon a Time - לאגדות אין גבולות הרי בסופו של דבר את כולם הביאו אלינו האחים גרים, וכולם חולקים מסר קרוב מספיק - אז למה שלא ניקח את כולם ונשזור מהם חבל עבה, שישמש - כמו שערה של רפונזל - סולם לצופה להמריא מעלה מעלה.
כמו כל האגדות גם זאת מתחילה ב"היה היה פעם כפר קטן" ובכפר חיו בנעם ובחסד אופה צעיר ואשתו היפה (ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט) - שיותר מכל רוצים להקים משפחה. לאימתם מתברר להם כי מכשפה אכזרית (מריל סטריפ) הטילה קללה על משפחת האופה ולעולם לא יהיה להם פרי בטן. אך מכיוון שהיא זקוקה נואשות לרשימת רכיבים לשיקוי ואסור לה לגעת בהם - היא מציעה לזוג לפדות את הקללה בפרה לבנה, גלימה אדומה, שיער זהוב כתירס, ונעל זהב - מזהים את הרכיבים? 
השניים משוטטים ביער ומחפשים את החפצים הדרושים, כשבדרך הם פוגשים את הדמויות מהאגדות שקורמות עור וגידים - ושוב כיפה אדומה (לילה קרונפורד) לא יכולה לעמוד בקסמו של הזאב - נו טוב, זה ג'וני דפ, נסלח לה 
. סינדרלה (אנה קנדריק) בורחת שוב ושוב מהנסיך - לא בגלל דד ליין, אלא בגלל חוסר הבטחון שלה בצ'רמינג ובהתאמה שביניהם. ג'ק (דניאל האנטיסטון), סוג של "יוסי ילד שלי מוצלח" מסתובב שבור לב בניסיון למכור את הפרה הלבנה שלו - חברתו היחידה - ומחליף אותה בחמשה אפוני פלא שמפרקים את העולם, ורפונזל (מקנזי מאוזי) שמאוהבת בנסיך שלה, כועסת על אמה - מריל סטריפ המכשפה, שכמובן "סוגרת אותה במגדל רק מאהבה", וחותכת את שערה לאות מחאה.
קסמו של הסרט הוא בשזירה היפה של הסיפורים ובאינטרפטציה הלא כל כך ילדותית שמועברת בהן - ולא פחות מכך, הביצוע המצויין. כל המשתתפים שעל הסט שרים נפלא, הדמויות נהדרות וניתן לחוש בקסמן... הבעיה, לטעמי, היא במוזיקה עצמה - שחסר לה עושר והיא לא מגוונת מספיק. אבל בשורה אחרונה - תענוג.
לחובבי מחזות זמר וסדרות על גבול האבסורד - 124 דקות של כייף.
ריקי והפלאש (2015), במאי: ג'ונתן דמי
ושוב מריל סטריפ בתפקיד ראשי, מפגינה את יכולותיה כזמרת - והפעם בכל הכוח כזמרת רוק - נראה כי היא ממש אוהבת את זה לשיר והיא עושה את זה טוב.
ריקי רונדזו היא זמרת רוק מזדקנת אשר עובדת כקופאית בסופר בימים ומופיעה כלהקת הבית בברים חצי ריקים בלילות עם להקתה, הפלאש.
ריקי נטשה את בעלה ושלושת ילדיהם והלכה בעקבות חלומה לעשות מוזיקה מותירה מאחוריה מצבור כעסים לא פתורים.
בתם (מיימי גאמר - בתה במציאות) נקלעת למשבר נפשי עמוק בעקבות גירושיה. קווין קליין, הגרוש הנטוש, מזעיק את ריקי לסייע לה ולו להתמודד עם המשבר.
היא חוזרת לעולמה הישן ובדרכה האחרת הופכת קצת את עולמם המרובע. זה נראה עובד עד שרעייתו מורין, מו - ששימשה כאמם של הילדים מאז שריקי נטשה - חוזרת הביתה, מעוררת עימות ושולחת את ריקי חזרה אל חייה.
הסרט מתחיל כמו סרט קטן על עוד משפחה הרוסה ומערכות יחסים טעונות ומורכבות בין הורים לילדים - למען האמת, זה התחיל כל כך חלש שיורש הקצר נמלט לאחר עשר דקות - אבל אז קרה מהפך והמוזיקה התחילה לחלחל ולהרים את הסרט והפכה לכוכב הראשי. כן, אני יודעת איך זה נשמע - אבל הסרט הזה נשען על כישורי השירה של מריל יותר מאשר על כישורי המשחק שלה - המוזיקה היא זאת שמעיפה את הצופה, בעיקר בסצנת הסיום, וגורמת לו לשמוח ממש על שראה את הסרט.
מה אומר ומה אגיד - אני אהבתי ממש, בעיקר את ריקי ספרינגפילד בתפקיד בן זוגה של ריקי - כל כך אנושי, חם וכן, וחשוב מזה מדובר בחתיך 'מותאם גיל' ואפשר להנות ממראה עינינו מבלי להחשד בקוגריות 
- וכמובן מריל, שאין מה לעשות אין עליה. 101 דקות ששווה לראות כשצר ואפור בלב.