"דני" – פנה אבא לדני (שם בדוי כמובן) בוקר אחד בזמן שהם צעדו יחד אל בית הספר – "מתי תפסיק להיות ילדותי כל כך?"
דני הופתע מהפנייה (המפתיעה) וגם קצת נעלב. הוא ענה בנימת מחאה: "אבל אני ילד! אני בן שמונה וחצי אז אני יכול להיות ילדותי! וחוץ מזה – מה עשיתי?"
אבא מיהר לתקן את דני ואמר: "קודם כל, אתה כבר בן שמונה ושמונה חודשים ושבוע. ושנית זה לא מה שעשית אלא מה שלא עשית. אתמול שוב לא רחצת כלים ולא סידרת את החדר"
דני הסמיק קלות ומלמל בשקט: "אבל גם אתה לא רחצת כלים שלשום כשזה היה תורך..."
אבא שמע את זה ואמר בתקיפות: "נכון, אבל זה בגלל שהיה לי משהו חשוב בעבודה! אלה עניינים של מבוגרים! כשתגדל – תבין"
דני, שהיה ילד פקח למדי (לפחות יחסית לגילו הצעיר) מיהר לשאול: "אז אתה אומר שאבין כשאפסיק להיות ילד? כלומר שאבין למה לא לרחוץ כלים כשאתחיל לרחוץ כלים?"
אבא התבלבל והשתתק. הם הלכו עוד כמה דקות בשקט ואז דני החליט לשבור את הקרח ושאל: "אבא, מתי אתה הפסקת להיות ילד?"
אבא שמח על השאלה וענה מיד: "אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי מתי זה קרה, או אם זה קרה. מבחינת סבא, אני עדיין ילד. גם מבחינתי, לפעמים, אני חושב שאני עדיין ילד. אבל לעיתים אני חושב שהפסקתי להיות ילד כשאתה נולדת ואני הפכתי להיות אבא".
דני חשב על התשובה וניסה לפתח את הנושא: "אתה אומר שמבחינת סבא אתה עדיין ילד... אתה חושב שגם סבא רבא חושב שסבא הוא עדיין ילד?"
אבא הרהר קצת בעניין והסכים שכך הוא הדבר. דני צחק ואמר: "אז אני ילד של ילד של ילד!"
הם התקרבו לשער בית הספר – דבר שגרם למחשבה חדשה לצוץ במוחו של דני: "אז בעצם גם כל המורים הם ילדים?"
"מהרבה בחינות הם באמת ילדים" – הסכים אבא.
הם התקרבו לשער בית הספר – דבר שגרם למחשבה חדשה לצוץ במוחו של דני: "אז בעצם גם כל המורים הם ילדים?"
"מהרבה בחינות הם באמת ילדים" – הסכים אבא.
הם נפרדו בשער בית הספר. אבא הלך למשרד ודני הלך לכיתתו.
מיד לאחר הצלצול נכנסה המורה והכריזה בחגיגיות: "ילדים חמודים! מחר הוא יום זכויות הילד הבינלאומי ובית הספר יחגוג את האירוע כמיטב המסורת: יהיו לנו מתקנים מתנפחים וצמר גפן מתוק וליצנים ומוזיקה רועשת בקולי קולות!"
מיד לאחר הצלצול נכנסה המורה והכריזה בחגיגיות: "ילדים חמודים! מחר הוא יום זכויות הילד הבינלאומי ובית הספר יחגוג את האירוע כמיטב המסורת: יהיו לנו מתקנים מתנפחים וצמר גפן מתוק וליצנים ומוזיקה רועשת בקולי קולות!"
הילדים שמחו מאוד למשמע ההודעה ופרצו בקריאות הידד ספונטניות (או המקבילה המודרנית שלהן).
לאחר שהם נרגעו הוסיפה המורה בקול רציני יותר: "אני סומכת עליכם שתדעו איך להתנהג באירוע החשוב מחר. אתם כבר ילדים גדולים ואני מצפה מכם לשמור על איפוק, לא לדחוף, לא לזלול יותר מדי, לא לריב, לא להרביץ, לא לצעוק, לא לרוץ, לא להתלכלך, להקשיב למורים ולהורים ולא להפריע. יש שאלות?"
דני הצביע בנימוס וכשקיבל את רשות הדיבור אמר: "אבא אומר שכל המורים הם בעצם ילדים. אז גם המורים יחגגו מחר את יום זכויות הילד?"
המורה לא ממש ידעה מה לענות. היא החווירה והסמיקה חליפות ובסוף אמרה בקול רועד מעט: "זה מה שאבא שלך אומר? אף פעם לא חשבתי..." והשתתקה.
בהפסקה מיהרה המורה למשרד המנהל. היא פנתה אליו בתקיפות ואמרה: "דני אמר לי הבוקר שאבא שלו אומר שכל המורים בבית הספר ילדותיים! מה יש לך לומר על זה?"
המנהל קצת גמגם והשתעל ואחרי שלגם מעט מים הסביר: "אנחנו דיברנו על כך שמבחינת ההורים שלנו תמיד נהיה ילדים... לא אמרתי ילדותיים"
המנהל קצת גמגם והשתעל ואחרי שלגם מעט מים הסביר: "אנחנו דיברנו על כך שמבחינת ההורים שלנו תמיד נהיה ילדים... לא אמרתי ילדותיים"
המורה שקלה האם לקבל את הסברו של המנהל (שבמקרה היה גם אבא) ובסוף החליטה לבקש ממנו להביא מכתב מאביו בו הוא (האב) מתחייב שבנו לא יתחצף יותר למורים.
מוסר השכל: כולנו ילדים, אבל לא כולנו ילדותיים (אני כן)
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – מלך ולא מלכה - בבלוג של גנימדס
(חלקנו ילדים של יום חמישי)