מאה עשרים ותשעה. זהו המספר, בפעם האחרונה שבדקתי, של ההרוגים בפיגועים הנוראיים שהתרחשו בפריז ביום שישי האחרון. אומרים שזו המתקפה הגדולה ביותר על צרפת מאז מלחמת העולם השנייה. מאה עשרים ותשעה בני אדם חפים מפשע איבדו את חייהם בערב אחד. זה כמעט כמו מספר כלל ההרוגים בפיגועים בישראל בשבע השנים שבין 2008-2014, כולל.
העולם הזדעזע, ובצדק - אלו דברים מזעזעים. רבים בפייסבוק בחרו לתמוך בעם הצרפתי בשעה קשה זו במחווה קטנה. הם הוסיפו לתמונת הפרופיל שלהם את צבעי הדגל הצרפתי. זה לא ישנה יותר מדי, כנראה. זה דורש רק קליק קטן אחד ולא יותר מדי חשיבה. אבל זה משהו. זו דרך להראות שגם לנו אכפת, שגם אנחנו עומדים נחושים מול מעשים נוראיים של אלימות עיוורת שכזו. בלי קשר לדת גזע ולאום – אמריקאים, גרמנים, יפנים, פולנים, קנדים, אוסטרלים וגם ישראלים.
כן, בוודאי שגם ישראלים! מי כמונו יודע, הרי, איך זה להתמודד עם חיים בצל הטרור. מי כמונו צריך להתמודד ולנסות לקיים אורח חיים מערבי ודמוקרטי ובו זמנית להילחם בלי הפסקה על זכותו הבסיסית לחיות בבטחה? אנחנו צריכים להיות הראשונים שעומדים לצד הצרפתים, הלא כן?
ובכן, מסתבר שרבים לא חושבים ככה. התגובה הראשונה של רבים ברשת החברתית הייתה דווקא משהו בסגנון של: "כולכם בפייסבוק עוסקים בפיגועים בצרפת, אבל אנחנו פה סובלים כל יום ולאף אחד לא אכפת!" ... וכשאני אומר "רבים," אני מתכוון לכך. הקיר שלי פשוט מוצף במגוון הערות בסגנון.
מאה עשרים ותשעה בני אדם נהרגו בערב אחד. שש שנים של טרור בישראל מרוכזות לכמה שעות נוראות. אני ממש לא מתכוון לזלזל במצב הנורא שאנחנו חיים בו – אבל הדבר הכי נכון בעיניכם לעשות הוא לשלוף סטטוסים שבוכים על כמה שאנחנו יותר מסכנים ולמה העולם אוהב אותנו פחות? זה באמת נראה לכם כל כך נורא לעצור לכמה רגעים ולהראות סולידריות גם למישהו אחר? כנראה שכן.
ניסיתי לחשוב למה המצב הוא כזה אתמול בזמן שנהגתי אל הפגנת המחאה על אישור מתווה הגז. ככל שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שיש כאלו שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו שהדבר הכי פטריוטי בעולם הוא להדגיש כמה שאנחנו מסכנים, חלשים וחסרי עונים מול המצב. קורבנות, אם תרצו. זה כאילו כדי להיות ציוני אמתי אתה צריך להבין שאנחנו המדינה הכי מסכנה בעולם. הקורבן חסר האונים של מתקפות אלימות מצד אחד, והכפשה מצד שני. שלא משנה מה נעשה, אנחנו נמשיך להיות קורבן כזה כי כולם שונאים אותנו. הערבים רוצים רק להרוג אותנו, והעולם רוצה רק לומר כמה הערבים צודקים. כי כולם אנטישמייים ושונאי ישראל. ציוניות אמתית, לפי גורמים מסוימים, היא ההכרה בכך.
יש כאלו שאף רוצים להעלות את הקוֹרבנוּת לרמת גבורה. הם יהללו לא פעם את הנרצחים בפיגועים, הרבה יותר מאשר אנשי מד"א ועוברי אורח שהצילו את הפצועים. הם מהללים חיילים יותר מאשר כשהם עומדים בגאווה על המשמר. הלא הם כבר לא "דוד גיבור אשר על המשמרת," אלא ה-"ילדים של כולנו," כאילו הם אלו שצריכים הגנה מאתנו. יש כאלו שמעדיפים ללכת ולתת נאומים על בימת האו"מ, באוהלי מחאה ועל גלי הרדיו שבהם הם רק אומרים כמה המצב נורא – אבל לא להציע שום פתרון מעשי שישנה את המצב הזה. כל אחד שמציע ביקורת או קורא לשינוי, לעומת זאת, מתויג מיד כ-"חולמני" ו-"תמים" במקרה הטוב, או כבוגד במקרה הרע יותר.
ואני חושד שיש כאלו שהחשיבה הזאת מאוד נוחה להם. סמואל ג'ונסון אמר ש-"הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל." ובכן, אם פטריוטיות היא הכרה בכך שאנחנו תמיד הקורבן ואין מה לעשות עם זה – אז אף אחד לא ייקום מול בעלי הכוח כשהם מתנהגים כמו נבלים. אף אחד לא יעז לקום מהספה וללכת למחות כנגד דברים שהוא מתנגד להם. אף אחד לא ינסה לעשות שינוי ולשפר את המצב.
כי אחרי הכל , לפעול ממש למען מטרה שאתה מאמין בה זה גם ככה ממש לא קל. צריך לוותר על הנוחות של הבית, לבטל תוכניות מבדרות יותר. צריך להגיע למקום רחוק ולרוב חסר חנייה ואז לעמוד הרבה זמן ולשמוע אנשים מדברים או אף לצעוד ולצעוק סיסמאות. אבל בעיקר זה קשה, בגלל שאתה יודע שיש סיכוי די גדול שכל המאמץ הזה יהיה לשווא. שכל מה שתעשה לא ישנה, וכל מה שאתה נלחם למענו לא ייקרה. בסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים להיות ציניים ולומר בדיעבד שידענו שאין סיכוי שיהיה יותר טוב ואין דבר שאנחנו שונאים יותר מאשר להרגיש שיצאנו תמימים והאמנו במשהו שלא היה לו סיכוי מלכתחילה.
כמו שאמרתי לאחי בזמן שצעדנו ברחובות תל אביב אתמול וצעקנו סיסמאות עד שהצטרדנו. כשנופפנו בידנו עם אלפי אנשים אחרים, ושרנו בכוח ובהתלהבות: הפגנות זה קצת כמו משחק כדורגל ליפי נפש שלא אוהבים כדורגל. והוא ענה לי בחצי חיוך ממורמר: "כן, רק שהקבוצה שלנו תמיד מפסידה."
יכול להיות שהוא צודק. אבל אני מעדיף בהרבה לעודד את הקבוצה שמפסידה מאשר לשבת בבית ולתת לה לשחק מול יציע ריק. אני מסרב להיות קורבן, ודורש את זכותי להילחם על מה שאני מאמין בו – גם אם יש סיכוי שאפסיד. וכמוני גם האלפים האחרים שמילאו אתמול את הרחובות. כי לא הפוליטיקאים שנואמים על בימת האו"מ הם הגיבורים שלי. לא הטוקבקיסטים שיושבים בבית ומתמרמרים על גבי האינטרנט הם הציוניים האמתיים בעיני.
הגיבורים האמיתיים שלי הם הגברים והנשים שצעדו אתמול בערב ברחובות תל אביב וקראו בכל כוחם לשינוי. אלו שדפקו בידיהם בכוח על גדרות המתכת באתרי הבנייה ועל פחי זבל. אלו שהיכו בתופים ובסירים ושרקו במשרוקיות. אלו שצעקו סיסמאות והניפו שלטים, וגם אלו שצילמו את הקהל שלפניהם בטלפונים הניידים שלהם ואלו שעשו סלפי. הנשים הזקנות שהזדחלו מאחור והנוער שהגיע בחולצת התנועה.
כל אותם אנשים נחושים שצעדו בגאווה מול בליינים אדישים ברחוב דיזינגוף שישבו ובהו בתהלוכה עם כוס בירה וסיגריה בצד כאילו היינו איזה מיצג בידור. כל אלו שחלפו מתחת לבתים שם עמדו סקרנים על מרפסותיהם הנוחות וקראו להם לרדת ולהצטרף אלינו. כל אלו שבעיניהם נצץ הזיק הזה של התלהבות ותקווה והכעס המתפרץ. כל אלו שלא מפחדים שהמאבק שלהם ייכשל והם יצאו תמימים וחולמניים. כל אלו שעשו את המאמץ וקמו מהכורסא כדי לבוא ולקרוא לשינוי. לעשות את השינוי.
בתקופה שבה כל כך הרבה יותר קל לשבת בבית ולקטר בפייסבוק על כמה שאנחנו מסכנים וכולם שונאים אותנו ואין מה לעשות – בתקופה שבה אנשים מתאמצים כל כך להוכיח שהם קורבנות חסרי אונים ומסכנים – הם קמו כדי לעשות שינוי בכוחות עצמם. אם אלו הם לא הגיבורים האמתיים. אני לא יודע מי כן.
את הציוניים האמתיים לא צריך לחפש על גבעות טרשיות בשטחים שכוחי אל במזרח. ולא רק במחסומים ובג'יפים של הסיור בגבולות המדינה. הורגלנו לחשוב (כנראה כי יש מי שזה נוח לו שנחשוב כך), שאנשים שאוהבים את המדינה שלהם שותקים ומקבלים את כל החרא שזורקים עליהם. שביקורת היא כמעט בגידה. אבל האנשים האלו שנשאו את דגל ישראל בגאון – עושים מה שהם עושים דווקא בגלל שהם אוהבים את המדינה ומאמינים בה. דווקא בגלל שאכפת להם ממנה כל כך שהם מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ כדי להפוך אותה למקום טוב יותר. בעיני זוהי ציונות אמתית.