אבי היקר עבר אירוע מוחי לפני כשנה וחצי. הרופאים הבהירו כי אין מקום לנס וכי לא יחזור להכרתו ולחייו.
לאחר הבכי, הכאב והכעס על גורלנו, הופיע חשש גדול מהיום בו תתקבל הבשורה הנוראית והסופית ובעיקר מהשבעה שתתלווה לבשורה.
מכיוון שלא ניתן להימלט מבשורות רעות, היא אכן הגיעה, לפנות בוקר כמובן כמו כל בשורה נוראית, ומיד הסתחררנו לתוך עולם הלוויה והשבעה. לפתע הבנתי שאינני מבינה כלום במנהגי האבלות ומצאתי את עצמי אבודה ועצובה עד עמקי נשמתי. התחלתי לחשוב על כך שאולי עדיפים החיים בדת בה אין האבלים חייבים לשבת שבוע ארוך ומייגע מכונסים וכואבים והפחד מהשבעה רק גדל.
הלוויה היתה נוראית, לפתע הרגשתי לבד בעולם. למרות שהייתי מוקפת באחיותי, אימי, בעלי וקרובי, וכשבנותיי המתוקות בגני הילדים, עדיין הרגשתי לבד. נוצר חור עמוק וכואב והדמעות לא הפסיקו לזלוג. כל מה שרציתי היה להתכנס עם משפחתי, זו שגידלה אותי וכעת אני רואה רק אחת לשבוע בביקור קצר. החדר הישן והתמונות התלויות על הקיר פתאום הפכו ממביכות ולא קשורות לנחמה לא ברורה. למדתי שעליי לשבת על מזרן נמוך כל השבעה, שאסור לאכול בשר שבוע (נפלאות העדה המרוקאית) , שאסור לחפוף את הראש, להגיש אוכל לאורחים וללבוש/ לנעול מוצרים מעור. כל מי שהגיע הוסיף כלל נוסף ששייך לעולם השבעה המסתורי.
המשפחה הגיעה בכל יום, החל משעות הבוקר המוקדמות מאוד ועד לחצות. כולם עמוסים בעוגות ומיליונים של בורקסים.
בדיוקכפי שאמרו, שלושת הימים הראשונים היו קשים ביותר ולאחר מכן המפגשים הפכו להיות קלילים יותר ומלאי הומור.
נציגי מכירות של מצבות הגיעו בזה אחר זה והעובדה שהראו לנו תמונות רבות של מצבות בזו אחר זו פתאום נראתה הגיוניות ולא מוזרה.
מחר הסעודה ואחר כך קמים מהשבעה.. מצד אחד אינני יכולה לחכות למקלחת הארוכה והשיבה הביתה ולבנות, מצד שני, המחשבה שהחיים ימשכו כעת, בלעדיו, כואבת בעוצמה אדירה, והשהייה כאן, במחיצת המשפחה וחבריו מהווה נחמה ותזכורת יום יומית לחיי האיש שלעולם אכאב את לכתו.
לסיכומו של עניין, השבעה היתה בדיוק באורך הנכון, במידה הנכונה ובצורה הנכונה ואני מבינה כעת את חשיבותה ועוצמתה. אז עם כל הכאב והיגון שקודם לה, דווקא חלק הרעיון שך שבעה אמור אולי להיות מנחם ולא מרתיע.
אבא, אינני יודעת איך להפיג מן הכאב, הכל עמום וחסר טעם. אני מבטיחה לאמץ את דרכך האוהבת ולגדל את בנותיי ברכות והמון אהבה, תמיד תהיה בליבי. הלוואי שהיינו מבלים יחד קצת יותר, הבילויים שהיו רק של שנינו חרוטים בליבי.
בבקשה, תבלו עם אבא שלכם כמה שאפשר,רק שניכם, בהופעה, בהצגה, במסעדה אהובה. גם אם הוא נראה לכם שונה מכם, מרגיז, ביקורתי ואוליי פשוט לא מובן. הזכרונות האלה ילוו אותי לעד והתחושה שאולי הייתי צריכה לעשות יותר חרוטה בליבי
