30 שנה!
פיסת חיים שלמה וארוכה.
כל כך הרבה דברים קרו והשתנו בעולם, שעבורו כאילו עצר מלכת כל הזמן הזה
דקה אחת של חסד האמריקאים לא היו מוכנים לתת לו, אפילו לא שניה לפני הזמן הקצוב.
לא משנה כל הבקשות, המכתבים והעצומות, לא פניות של ראשי המדינה ואנשים חשובים אחרים
לא משנה מצבו הבריאותי שהלך והדרדר, לא משנה שהוריו נפטרו בתקופה הזו
ואפילו לשבת שבעה הוא לא היה יכול.
30 שנה של ישיבה בתנאים קשים, עם רוצחים ואנסים ולפעמים לגמרי לבד בתא קטן וחשוך
אנשים רגילים לא יוצאים שפויים, אם בכלל יוצאים בחיים אחרי מה שהוא עבר.
אבל יהונתן פולארד איננו איש רגיל. יהונתן פולארד הינו איש מלא אמונה ואהבה לעם ולארץ שלו
הוא איש שחולם להתאחד עימם, גם אם הדרך לשם נראית ארוכה ואינסופית, הוא יודע שזו המטרה
ולשם הוא יגיע.
והיום, יהונתן פולארד חופשי ממאסר, אך עדיין אינו חופשי לאור המגבלות הרבות והנוקשות שהוטלו עליו.
ארה"ב לא רוצה לתת לו תחושה של חופש, עדיין מנסה לאחוז בו בציפורניה ולארוב לו בכל פינה,
להשאיר אותו בחשש שבכל רגע הוא עלול למצא את עצמו חזרה בכלא אם רק יפר אחד מהתנאים.
אדם נורמאלי היה נשבר, מתקשה לעמוד בהשפלה הנוראית הזו.
אבל יהונתן פולארד איננו אדם רגיל. הוא מלא באהבה לאשתו ולאנשים הקרובים אליו
הוא יודע לראות את נקודות האור בתוך החושך הגדול ולשאוב מהן תקווה, לשאוב מהן שמחה.
כואב לחשוב על השנים הקשות שהוא עבר, כואב גם על הצרת צעדיו כעת
אך מצד שני, ללא ספק מרגש מאד לחשוב על שזכה לראשונה ב-22 שנות נישואיו
לעשות שבת יחד עם אשתו אסתר, לאכול מהמאכלים שהיא בישלה עבורו
לישון על מיטה רגילה ונוחה, ללבוש בגדים משלו, לפתוח בבוקר חלון ללא סורגים
לאכול כשהוא רוצה ולישון בשעה שיבחר, לפגוש אנשים ולהתהלך חופשי.
לחשוב על כך שבקרוב יוכל להדליק בביתו נרות חנוכה, לחגוג את חג הפורים,
לערוך סדר פסח ולקבל השנה משמעות אחרת לגמרי למילים "עבדים היינו, עתה בני חורין!"
להתפלל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולהאמין שהפעם יש סיכוי להגשים את החלום,
ללמוד ולהכיר את המציאות החדשה בעולמנו עם כל חידושיו הטכנולוגיים
ולהתחיל את החיים מחדש בגיל 61 בתקווה להאריך ימים בבריאות ובשלווה.
יהונתן פולארד איננו אדם רגיל. הוא ראוי לחופש, ראוי לתמיכה ואהבה, ראוי להערכה
וראוי לקבל חירות אמיתית אחרי 30 שנים נוראיות בהן היא נשללה ממנו.
ברוך מתיר אסורים!