בלוג ראשון יוצא לדרך... איזו התרגשות...
שנים רבות של לימודים אקדמיים הקנו לי ידע נרחב בתיאוריות פסיכולוגיות, תיאוריות המדברות על קשר הורה- ילד, על התפתחות תוך אישית ובין אישית של תינוקות. הלימודים היו מרתקים, איך לא?! במהלך לימודי התואר השני כבר הייתי בהריון עם בני הבכור, מדמיינת ומפנטזת איך אהיה אמא מושלמת... אחרי הלידה, טרוטת עיניים עם ארבע שעות שינה ביום לכל היותר ועם תינוק המתקשה להירדם ולא כל כך מרוצה מהעולם שאליו הגיע, נוכחתי לדעת כמה המציאות מורכבת וסבוכה מהתיאוריה.
וכך נולדה גם האמא, עם לידתו של בני הבכור, והחל ביננו קשר, התקשרות. זה התחיל במבטים, במגע. מה שלוקח אותי אל התיאוריה האהובה עלי, תיאוריית ההתקשרות.
אבי התיאוריה הוא ג'ון בולבי, שטען לפני יותר ממאה שנים כי תינוקות נולדים עם מגוון התנהגויות שמטרתן לשמור על קירבה אל האם, קירבה המיועדת להישרדות, לביטחון והגנה. ולפיכך, הביטחון שהתינוק חש ביודעו כי אימו נמצאת בקרבתו, ותהווה משענת כשיחוש מצוקה, מהווה עבורו בסיס בטוח. בולבי בדק תינוקות בני שנה באמצעות מבחן הנקרא 'סיטואציית הזר' (מבחן מרתק לכשעצמו, אך לא ארחיב עליו כעת), ובאמצעותו סווגו התינוקות לשלושת סגנונות התקשרות- הסגנון הבטוח, הסגנון הנמנע והסגנון החרד- אמביוולנטי. סגנון התקשרות שילווה את התינוק לאורך כל חייו.
עוד הניח בולבי כי ההתנסויות הראשוניות של התינוק עם אימו מופנמות אצלו למודל פנימי, מה שאומר שתינוק לאם נגישה ומגיבה ברגישות לצרכיו, יפתח דימוי עצמי חיובי, ותפיסה כי העולם סביבו אוהד ולא מאיים. ולהיפך, תינוק לאם שאיננה זמינה ורגישה יפתח חוסר ערך עצמי, ותפיסה לגבי העולם כלא ניתן לאמון ומאיים.
תיאוריית ההתקשרות העסיקה אותי בעבודת המחקר שלי של התואר השני, כיום מעסיקה אותי בהקשר של ילדיי... ואחרי שסקרתי לכם מעט מהתיאוריה, נחזור אל המציאות, אל הבית שלנו עם התינוק הקטן, שלימד אותי מהו קשר אם- תינוק הלכה למעשה. לימד אותי יותר ברור מכל מרצה באוניברסיטה... הרצון להעניק לו ביטחון, לגלות רגישות ונגישות הפכו למילים לא ברורות. ידעתי והבנתי מצויין את בולבי, ואין ספק שרציתי בכל אלו, אך איך עושים זאת? איך מרגיעים בכי כשלא תמיד יודעים מה סיבתו, איך עוזרים לתינוק הקטן הזה להרגיש בטוח בעולם הגדול (הרי לא תמיד אני חשתי בטוחה...). הבנתי פתאום היטב את כוונתו של ויניקוט כשאמר שאין אמא מושלמת אלא "אמא טובה דיה", כמה פינטזתי שאהיה מושלמת... שאדע להגיב אליו בצורה מדוייקת...
הבנתי את כוונתה של מלאני קליין לגבי ה"הזדהות ההשלכתית" עם תחושות התינוק. כמה היה קשה להבין את המושג הזה בשיעורי מלאני קליין בלימודי פסיכותרפיה... מושג מורכב שכזה "הזדהות השלכתית"... אבל הבן שלי הסביר לי הכל... הבנתי בדיוק את תחושות החוסר אונים שחש התינוק הקטן שלי, כי זה היה בדיוק מה שאני חשתי... והבנתי בדיוק מהי חרדה קיומית שמרגיש התינוק כשמתחיל לצרוח את הצרחות ש"הופכות את הבטן", ולא משאירות אף אחד אדיש אליהן, כי גם אני הייתי חרדה לייצור הזעיר הזה שכל כולו מסור אלי. ולגבי ההתקשרות, אני מקווה עד היום, בכל יום, בכל אינטרקציה עם ילדיי, שאני מהווה עבורם בסיס בטוח... מקווה שאני מצליחה להיות נגישה ורגישה אליהם, ומאפשרת להם ליצור קשר בריא, מלא אמון בסביבתם. מקווה ומתפללת, ולא מעט עושה חשבונות נפש ובדק בית.
אני בטוחה שחלק מן החוויות הללו ליוו ומלוות הורים רבים, ועם השנים מתווספות דילמות חדשות...
להורים שחושבים שככל שהילד גדל, הקשיים מצטמצמים, אני תמיד אומרת: הקשיים משתנים אך לא נעשים "קטנים" יותר... מתלות מוחלטת של תינוק הזקוק לסיפוק צרכים טוטלי מאימו הוא הופך לייצור בעל רצונות משל עצמו, ובעיקר שהשליטה עליו הולכת ופוחתת...
אני רוצה להזמין את ההורים העוסקים ומהרהרים ביחסים עם ילדיהם- לשאול, לדבר ולחקור את זה ביחד... בקבוצה החדשה שפתחתי בפייסבוק או אפילו כאן בבלוג.