*
(טיוטת סיפור. כל קשר לאירועים אמיתיים הוא מקרי בהחלט)
כל כך הרבה רגעים בהם הייתה לך הזדמנות להסתכל לו בעיניים ולענות בכנות.
מהמקום הזה בו אתה מרגיש את מה שאתה באמת מרגיש. טוב, רע, חזק, חלש, צהוב וירוק.
רגעים כאלה של טבעיות בין שני אנשים שחיו זה בסביבת זה חיים שלמים עם תוספות ודובדבן בקצה.
הכל דבש. הכל בסדר.
אפילו עם חיוך קטן. חיוך נבוך כזה של עד כמה הכל בסדר. כאילו שאם הכל בסדר אז יש לך במה להתבייש.
בושה. עוד מילה שאין לה צליל ביניכם. רק מקום עמום בגב התחתון. רחוק ממרכז העיניינים.
אבל "הכל בסדר" זו התשובה האוטומטית. לאותו איש שידע להסתכל לך בביביי הנשמה וללטף לך את הצלקות.
הכל דבש. דבש ושקרים.
כשהוא שאל את השאלה הוא ידע את התשובה.
לא ידע, קיווה.
לא קיווה, תיכנן.
לא תיכנן, התפלל.
התפלל שלא תהיה תשובה אחרת.
התפלל שזו לא תהיה תשובה שהוא לא ערוך אליה.
אז כשכבר הגיעה התשובה המיוחלת, הוא מהנהן.
זו התגובה שלו למריחה המנחמת הזו שהיא התשובה שלך.
הוא חוזר לאט לאט לנשום. קצת לא סדיר ואז הכל מסתדר.
לשניה הוא חשש שהתשובה תהיה...
**************************************************************************************************************************************************************
משהו בקטנה: "כשהאמת היא שפה זרה, אף אחד לא יכול לתרגם אליה את השקרים שלך" אני