מצטערת על העיכוב הקל בפרסום, ועל הזמן הארוך שלקח לי לכתוב את הפרק הזה. הוא מנקודת המבט של סיריוס, שהיה לי די קשה להתחבר אליו, אז אני מקווה שעשיתי את זה באופן מוצלח. מקווה שתאהבו.
נעמי
פרק 5
סיריוס
שערו של ג'יימס פוטר היה שחור ופרוע כתמיד. הוא הצביע על המסדרון הריק והאפלולי שמאחוריו בחיוך זדוני, כאומר: בואו נלך להשליך פצצות סירחון!
רמוס, לצידו, הניד בראשו בסלחנות בתנועה שחזרה שוב ושוב בקצב מונוטוני. מאחוריהם נראה פיטר, משגיח אל מעבר לפינה בהבעה זהירה. אף אחד מהשלושה לא נראה מודע לכך שמצלמים אותו, וזו כנראה, הייתה אחת הסיבות שסיריוס חיבב את התמונה. הוא חיבר אותה לקיר הכסוף בעזרת נעץ דק, מוגלגי, כדי שיוכל להסיר אותה בקלות במקרה הצורך. היא גרמה לו להרגיש קצת יותר בבית (כי הטירה הזו הייתה הכל חוץ מבית. כי סיריוס השתייך להוגוורטס ומגדל גריפינדור וכל השאר היה של האחרים).
עם זאת, זה גם הזכיר לו שהם בוודאי מבלים בלעדיו כעת בלונדון, מגשימים את כל התכניות שלהם לחודש הראשון של החופש, בעוד הוא תקוע בטירה המאובנת והמעיקה עם בני משפחתו. תקוע באי הקטן שנדמה כאילו לא השתנה כל מאז ימי הביניים – כאילו תושביו לא שמעו מעולם על כבישים, רכבות, מטאטאי מרוץ או צפרדעי שוקולד, או על העובדה שטוהר הדם כבר לא כה חשוב מחוץ לממלכה הקטנה והמסוגרת שלהם, שבנה להם סלאזאר סלית'רין הקדוש היקר. הוא נשף בבוז, ונזכר במסיבת הנחשים שערכו ביום האתמול – אירוע שכל מטרתו היא לבדוק מי נחלש ומי התחזק ועל חשבון מי אפשר להרוויח השנה – קלחת אינסופית של תככים שלא היו לו את הכישורים או את הרצון להשתלב בה.
הוא ייצב את התמונה בעזרת לחש נוסף, ואז הסתובב ופנה אל החלון. בעוד שמרבית חלונות הטירה השקיפו אל המראות המפוארים של חצי האי, סיריוס בחר כחדרו דווקא את החדר הקיצוני ביותר, שהנוף הנשקף מחלונו היה שונה. מולו נפרש הים התיכון, כה גדול ורב עוצמה ומלא חיים שאפילו טהורי הדם העטופים בכלליהם ובמסורותיהם לא ניסו לאלף אותו, והסתפקו במגורים על חופיו הזהובים.
יום אחד, הבטיח לו ג'יימס פעם. אחרי שנסיים את הוגוורטס ונהיה קוסמים בוגרים, נצא יחד למסע על מטאטאים מעל הים ונוכל לחפש בני ונחשי ים וסלקים ולטוס לארצות אחרות. הרעיון תמיד מצא חן בעיני סיריוס – טיול שכולו חופש, רק ארבעתם, כאשר יוכלו ללכת לאן שירצו.
נקישה על הדלת החזירה אותו אל ההווה. הוא פתח את הדלת בתנועת שרביט קלה – עבירה קטנה על חוק-הקוסמות-בקרב-קטינים, אבל לא משהו שיבחינו בו בלב האי הקסום הזה.
להפתעתו, אחיו הקטן היה זה שעמד בפתח. רגולוס עטה גלימה בהירה, ירוקה כאזמרגד, ועיניו הכהות היו מהורהרות. ידו האחת הייתה מורמת עדיין לנקוש בדלת, אבל הוא הוריד אותה מיד.
"אני ובנות הדוד הולכים לחורשת האשוח." הודיע. "אתה רוצה להצטרף אלינו? זה יהיה נחמד."
סיריוס שקל לרגע את השאלה. חורשת האשוח הייתה המקום בו נבנו מכלאות הפגסוסים, שם גם הוחזקו המטאטאים המעטים – והמוזרים למדי – של החוף, מוכנים לשימושו של כל מי שיתעניין. תעופה קצרה יכולה בהחלט לשפר את מצב רוחו, הוא חשב, מה גם שרצה לבלות מעט זמן עם רגולוס. במהלך שנת הלימודים, הם כמעט שלא דיברו. היה שווה אפילו לסבול את חברתן המרגיזה למדי של נרקיסה ושל בל.
"חכו רק רגע." החליט. "אני בא."
***
במרבית האורוות המכונפות, ידע סיריוס, נוהגים להחזיק סוסי אברקסאן ואתונאי – גזעי פגסוסים ערמוניים ומנומרים, שבריטניה הייתה הסביבה הטבעית שלהם. זנים קשוחים ופשוטים, כמו סוסי חווה. באורוות מוצלחות במיוחד גודלו לפעמים סוסי גרנאי, מהירים ופראיים יותר. הוגוורטס הייתה אחד המקומות היחידים בהם גודלו ת'סטראלים – אם כי את היצורים האלו איש לא החזיק באורווה.
באורווה שבחורשת האשוחים, על הגבעה המשקיפה אל החוף, לא גודלו אף אחד מזני הסוסים הללו. בדקדקנות ובדבקות לפרטים האופיינים לטהורי הדם, התעקש חוף סלאזאר להיוותר נוף אגדי על כל חלקיו. נדמה היה שהחוף המפואר, שהטירות עיטרו אותו כמו אבני החן שעל שמן נקראו, סירב להכיר בכך שאינו עוד הלב הפועם של עולם הקוסמים, היהלום שבכתרם של טהורי הדם. עם זאת, על כל סלידתו מהגאווה הריקה של משפחות האצולה, סיריוס לא יכל שלא להתפעל מהבריות המרהיבות שרקעו בפרסותיהם מולו. פרוותם של כל הסוסים הייתה צחורה כשלג, ונוצותיהם בהירות ורכות כנוצות ברבור – התכונה שהעניקה להם את שמם. שנים מהיצורים הללו הובלו לעבר בני הדודים בלק כעת, רתמותיהם נאחזות בידי קוסמי האורווה, שחלקם לא היו מבוגרים מסיריוס בהרבה. הוא ידע שלעיתים קרובות נוטים טהורי הדם לשכור תלמידי הוגוורטס שכבר הגיעו לבגרותם כדי שיעבדו באי ויטפלו בבעיות שגמדוני הבית לא היו כשירים להן.
כמובן, חשב סיריוס בלגלוג. למה לתחזק את הטירה המפוארת שלך ולארגן את המסיבות הגרנדיוזיות שלך בעצמך כשאתה יכול לשלם לבני מוגלגים שיעשו את זה?
רבים מהצעירים העובדים באי היו בני מוגלגים, שרצו להרוויח קצת כסף קוסמים בקיץ לפני שיצאו למצוא עבודה אמיתית.
"גם אתה, אדוני הצעיר?" שאל אותו אחד העובדים. הכינוי המזלזל עיצבן את סיריוס, בעיקר מכיוון שהדובר היה מבוגר ממנו בשנים ספורות בלבד. למרות זאת, הוא רק הניד בראשו והחווה בידו לעבר המחסן המהודר שלשמאלם.
"בהחלט לא." אמר. "אני אטוס כמו שצריך."
מחסן המטאטאים תמיד היה אחד המקומות המעטים שסיריוס חיבב באי – אולי משום שאף שהיה חלק מהממלכה הזו, שידי הזמן לא נגעו בה, אי אפשר היה להבחין בזאת מרגע שנכנסת פנימה. הקירות אומנם היו מעוטרים בגילופים עתיקים, והתקרה הייתה מקומרת, אבל כך היה גם במחסן המטאטאים של הוגוורטס – ואף אחת מהגרוטאות המעוקמות של הוגוורטס לא יכלה להשתוות למטאטאים האלו.
טהורי הדם דאגו לעצמם לטוב ביותר, כתמיד. סיריוס פנה אל המקום שבו נחו תמיד המטאטאים החדשים ביותר. מוקסם, הוא הריץ את אצבעותיו על הידית המלוטשת של ה"נימבוס 500" החדיש שנח על כרית (כמה מהודר – עד גיחוך), והעריך בעל כורחו את וילהלם מאלפוי, שוידא שהמטאטאים הללו יגיעו אל החוף ללא דיחוי. הוא היה לוקח את המצלמה המכושפת שהסתיר במזוודתו ומצלם תמונה של המטאטא, רק בשביל להשוויץ בפני ג'יימס ושאר חברי נבחרת גריפינדור – אלמלא היו כל המטאטאים צבועים בכסף עדין, העץ משויף בתבניות מסתלסלות.
כל כך אופייני לאנשים האלו. לקחת חפץ נורמלי, מוצלח, ולהתעקש להותיר עליו את החותם שלהם, להודיע ש"זה שייך לנו".
קול חבטה קל נשמע מאחוריו, והוא הסתובב לראות את רגולוס ובלטריקס נדחפים זה לצד זה בפתח. רגולוס, שהיה המחפש המוכשר והמהולל של נבחרת סלית'רין (והאדם הכמעט-סביר היחיד בה), ובל, שלעולם לא הייתה מניחה ליצור אחר להחזיק אותה באוויר כשיכלה לטוס ולנווט כאוות נפשה.
כשהבחינו במטאטא הנימבוס 500 השני מיהרו שניהם לנסות ולחטוף אותו. בל הגיעה ראשונה – כמובן – והידקה את אצבעותיה החיוורות סביב הידית הכסופה, משלחת לעבר רגולוס חיוך ניצחון שעיצבן את סיריוס – למה בת דודתו לא יכלה להתנהג מדי פעם כמו בת אדם נורמלית? (כי היא בלק, כמובן. והם לא עושים דברים ככה.) רגולוס משך קלות בכתפיו, כמבטל את העניין, והוריד במקום זאת חץ כסף מעוצב היטב מהמעמד. המטאטא הקליל והמדויק נראה מהיר להפליא בגוונים בהם עיטרו אותו אנשי האי.
כשיצאו הוא לא הופתע לראות את שתי בנות דודו האחרות רכובות על סוסים לבנים מרהיבים – לאנה היה פחד מגוחך ממטאטאים, ונרקיסה הייתה "ליידי" מכדי לרכב על "כלי ברברי שכזה" במילותיה (מילותיה של קסיופיאה, ליתר דיוק. נרקיסה נהגה לחזור אחרי דבריה של קסיופיאה כמו תוכי אחרי בעליו).
סיריוס לא טרח לחכות לאחרים. הוא בעט בעוצמה בקרקע ודחף את עצמו לאוויר, מתענג על שיווי המשקל והמהירות של המטאטא החדש. הוא נסק מעלה, מעלה, עד שהגיח מבין העצים הגבוהים והירוקים. החוף נפרש תחתיו מקצה אל קצה, מהים שהתנוצץ בדרום באלף גוונים של כחול וירוק וטורקיז ועד למסך הערפל העבה שסימן את גבולו של חצי האי, והיה עבה כל כך שאפילו מהגובה הזה לא יכל סיריוס לראות מה יש מעבר לו. השמים הכחולים השתרעו מעליו, ונדמה היה שביכולתו להמריא עד לעננים ולהותיר את משפחתו המטופשת ואת האי המטופש ואת כל בעיותיו למטה. קול צחוקה של אנה על הפגסוס שלה הגיע לאוזניו, והוא צלל בזווית חדה והנמיך אל המים. הוא חלף מעל שני קוסמים מבוגרים, ואף שלא הצליח לראות את פניהם, לא היה לו ספק שהם נועצים בו מבטים נוזפים. הוא צחק.
כעבור זמן קצר הם מצאו את עצמם חגים במעגלים מעל לגלים המתנפצים ומעלים קצף, משוחחים בצעקות, מתחרים זה בזה ומפעם לפעם צוללים בפתאומיות, צוחקים. סיריוס ביצע סחרור בטעות כשהפגסוס המרדני של אנדרומדה ביצע קפיצה פתאומית והוציא מהנערה הזהירה קריאת בהלה.
בל לא נראתה משועשעת כלל וכלל. "הזהרתי אותך שלא לרכוב על אחד מאלו. בן המוגלגים השוטה היה צריך להזהיר אותך."
ריסונו העצמי של סיריוס פקע אל מול ההערה הזו. "אוי, שטויות, איך זה קשור אליו? בן מוגלגים וטיפש הן לא מילים נרדפות, את יודעת."
בל זקפה סנטר בהתרסה ופתחה את פיה, הערה לגלגנית עולה על שפתיה, אבל קול שקט מאחוריו קטע אותה.
"אכפת לך בכלל?" שאל רגולוס בפיקפוק. "או שאתה סתם מחפש סיבות לריב ולהדגיש את הדעות שלך?"
סיריוס הסתובב מיד, זועם ומתחרט על שהותיר את שרביטו על הקרקע. לפני שהספיק להטיח באחיו תשובה כועסת, נרקיסה נשפה.
"למה אתם תמיד חייבים לריב?" סיננה. "למה אנחנו לא יכולים פשוט לעוף קצת ולדבר ולהנות?"
"את צודקת." רתח סיריוס. "אין מה לבזבז את הזמן שלי בויכוחים אתכם." הוא סובב את המטאטא שלו הרחק מקבוצת הסלית'רינים המתנשאת לעבר אזור אחר של החוף, שנראה ריק ושליו למראה באוויר ובאדמה.
באמצע מסלולו הסתובב בפתאומיות וצלל צלילה חדה להחריד – תרגיל אותו פיתח במיומנות רבה, ושהציל אותו לא פעם על מגרש הקווידיץ'. הוא נחת בחבטה, עדיין כועס, במים הרדודים שמול סלע גדול וכהה. נתז צונן ומלוח עלה סביב רגליו ונספג בשולי גלימתו. קסיופיאה לא תהיה מרוצה. גם לא קריצ'ר.
המחשבה העלתה חיוך רחב ומרוצה על פניו.
הוא העיף מבט מעלה. אנדרומדה, ככל הנראה, עזבה מעט אחריו, מכוונת את הפגסוס המרדני לעבר החורשה. נרקיסה, בל, ורגולוס, לעומתה, הוסיפו לחג מעל המים כמו שלוש ציפורים שחורות נוצה, חינניות ומהירות. במידה מסוימת, הוא הניח שהדמיון הולם.
"נחיתה יפה, בלק." אמר קול שקט ומשועשע לשמאלו. הוא הסתובב מיד, וראה צעיר כבן 20 או 22, עומד בצל הסלע ומשקיף אל האופק. סריוס התקרב צעד זהיר, מצטער שוב על שהותיר את שרביטו מאחור. הוא בחן את דמותו של האיש בחשדנות, ולתדהמתו הגמורה זיהה אותו.
זה היה כריסטופר לון. קפטן נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור בשנה בה הצטרף אליה סיריוס, תלמיד מצטיין ומדריך ראשי מוערך, שזכה בהערצתם הנצחית של הקונדסאים כאשר הסכים שלא להוריד להם נקודות על מעשה משובה נועז במיוחד. לון סיים את הוגוורטס כבר לפני כמה שנים, וסיריוס שמע שהחל ללמוד באקדמייה להילאים. והוא היה חצוי דם. מה הוא עושה שם?
"מה אתה עושה כאן?" השאלה, חשדנית ומופתעת, חמקה מבין שפתיו לפני שהספיק לחשוב.
כריסטופר נרתע קלות. "הממ, ענייני עבודה."
"אתה מתכוון לענייני הילאים? מי באי הזה בכלל היה נותן להילאי חצוי דם להכנס?"
להפתעתו של סיריוס, לון היסס לרגע. "אני לא אמור לדבר על זה – " דבריו נקטעו לפתע כששרביטו החל להאיר באור סגול. נראה שהוקל לו.
"מצטער, בלק, אני חייב ללכת. צריכים אותי במקום אחר, ומר מודי ממש יכעס אם אאחר – גם ככה אני מתלמד."
ולפני שסיריוס הספיק לומר מילה נוספת, הוא התעתק משם.