"העוני בישראל מעמיק – ומתפשט בקרב עובדים ומשכילים", "רמת העוני עלתה ב-2014 לעומת השנה שקדמה לה, בעיקר בירושלים ובדרום", "ב-2014 היו בישראל יותר ממיליון ושבע מאות עניים", "עבודה אינה בהכרח מחלצת מעוני", "כל ילד שלישי בישראל חי בעוני", אלו הכותרות מאתמול.
מה אומרות הכותרות האלה? מה זה עוני?
האם מי שאינו עני, יכול להבין את העני או שמא "דער זאטער קען קיינמאל נישט גלייבן דעם הונגעריקן", ז"א, שהשבע לעולם לא יוכל להאמין לרעב.
מה מרגיש ילד שחסר בגדים, ספרים, או נעליים, ילד שאין לו כסף לממתקים, שאינו מעז לבקש מהוריו כסף, כי הוא חס עליהם, הוא מבין שאין להם.
יותר מזה, מה מרגישים הילדים שנוברים בפחים. כן, אני רואה אותם לפעמים, מגיעים מהכפר הערבי הסמוך, חבורות של שלושה, חמישה, לפעמים בלווית מבוגר, לפעמים עם עגלת ילדים, או עגלת סופר מתפרקת או סתם עם שקיות ניילון, חופרים בפח האשפה העצום, כמעט נכנסים אליו למצוא מציאות, מפזרים זבל.
מה אני מרגישה כשאני צופה בהם מלמעלה?
בספר "Scarcity", בעברית "מחסור", מנתחים אלדד שפיר וסנדהיל מוליינתן, שני פרופסורים מפרינסטון, את קבלת ההחלטות במצבים של עוני.
המסקנה חד משמעית:
העוני הוא הפרעה מתמדת, ששולטת בעני, פוגמת ביכולת הקשב והריכוז שלו ופוגעת בתפקודו וביכולתו לקבל החלטות.
לפני כשנה וחצי, (עם פרסום דו"ח של הבטוח הלאומי, על מימדי העוני בישראל בשנת 2012) כתבתי פוסט:
"על העוני – או האם אלוהים מדבר אלינו באמצעות הרעב"
http://cafe.themarker.com/post/3073526/
היום הפוסט הזה רלוונטי אף יותר, כי העוני בישראל החמיר מאז. והוא אינו פוסח גם על משפחות של שני מפרנסים!
בגלל יוקר המחיה והדיור בארץ, הולך ומתרחב מעמד ה"עובדים העניים". בו בזמן, ישראל ממשיכה להיות אחת המדינות שבהן הפער בהכנסות הולך וגדל משנה לשנה.
אולי הדבר היחיד שהשתנה לטובה, היא העובדה שהיום אנחנו לא נמצאים במקום אחרון בין ארצות ה-OECD, אנחנו במקום הלפני אחרון. מקסיקו השיגה אותנו. לא בגלל שאנחנו השתפרנו, לא, שם ההידרדרות לעוני היתה מהירה יותר.
כחמישית מאוכלוסיית ישראל ענייה, כמעט קשה להאמין אבל יש בישראל מעל מיליון ושבע מאות עניים.
והנתון המזעזע ביותר, כשליש מילדי הארץ הזאת עניים.
ובירושלים, 60.2% מהילדים!
העוני העמיק והתרחב, כפי הנראה, בגלל הקיצוץ בקצבאות הילדים ובעקבות "צוק איתן".
הוועדה למלחמה בעוני הגישה מסקנותיה לממשלה ב-2014, אבל הממשלה לא דנה בהן. למה שתדון.
ועדות כאלה נועדו לסבר את האוזן, לסמא עיניים. שום ועדה לא תועיל, העוני הוא תוצאה של חלוקה מכוונת ומעוותת של משאבים ותקציבים. לא יועילו תקציבי בטחון מופרזים, לא יועילו השקעות ענק בהתנחלויות, כל עוד לא יושקעו משאבים ותקציבי ענק במיגור העוני, כל עוד ילך ויגדל פער ההכנסה בציבור הישראלי, כל עוד המדרון המוביל לעוני יהיה מהיר וחלק, כולנו במדרון, חברתי, כלכלי, בטחוני ופוליטי.
איזו מין עיר בירה זאת, ירושלים, ששישים אחוז מילדיה עניים, מה חוזקה? מה עתידה? מה יועילו לנו הדבורים האין סופיים על חלוקת ירושלים או על אחדותה כבירת ישראל, אם שישים אחוזים מעתודת העיר עניים?!
תגידו, טוב בינינו, הכל סטטיסטיקה, הערבים והחרדים מעלים את אחוזי העוני.
כמה רוע וטמטום יש בדבור כזה, מה ההבדל בין ילד חרדי, ילד ערבי או ילד משיכון ד' בטבריה. ילד עני הוא ילד עני, ילד עני הוא ילד שחי בתנאי ניוון והשפלה. סכויי ילד עני לצאת מהעוני מעטים, ויש בארץ כשמונה מאות אלף ילדים כאלה.
ורק כדי להמחיש, אם נרכז אותם נקבל עיר של ילדים עניים, שגודל אוכלוסייתה פי שניים מגודל אוכלוסיית תל אביב !
עמנואל לוינס, (פילוסוף יהודי צרפתי, איש דתי, שחווה את רדיפת היהודים באירופה על בשרו, אתיקן שראה וחווה סבל, רעב ורוע אנושי) כותב, שאלוהים מדבר אלינו באמצעות הרעב. הרעב של הזולת מכריח את השבע לצאת מעצמו, להִפָנות ולפנות אל האחר.
האמנם?
אין לי תשובה, אבל נדמה לי, שדווקא מפני שיש איזו אמת בדברים, השבעים, כדי לא להיפתח, טורחים לא מעט להרחיק מהם את העניים, שלא יֵירָאו, שלא יישמע קולם, ובמצבים קיצוניים אף לעשות להם דהומניזציה או להטיל עליהם את האחריות לעוניים – והכל כדי להשקיט את המצפון. כי היפתחות אל העני מחייבת, מטילה אחריות. מרגע שנפתחתָ, לא תוכל לחמוק ממנה. היא נוכחת, היא מציקה, היא מטרידה.
מה אני עושה, כשאני רואה את הילדים הנוברים בפחים, מה אני עושה כשאני רואה אותם, חוץ מלקלל ולהגיף את התריסים. אם אני במקרה למטה, אני מחליפה אתם מלה, נותנת להם חפצים, לפעמים כמה שקלים ותמיד אני מרגישה, שבעצם, אינני עוזרת להם, אני משפילה אותם.
הקטנת מימדי העוני היא משימה קיומית, לאומית ואתית, ואף על פי כן, מה עושה לנו העוני של זולתנו, לאיזה מעשים הוא מניע אותנו, מה עשינו אחרי שקראנו את הנתונים, מה אני עושה, חוץ מלקלל ולהגיף את התריס ואת הלב. מדוע לא איכפת לנו די, כדי לצאת מתחומי הנוחות שלנו, כדי להפגין, כדי להיאבק, כדי להחליף את השלטון, להזיז את התחת.
אולי אחת הסיבות היא ריבוי העניים.
ככל שירבו העניים כך ירחק השינוי, כי העניים עסוקים בעוני בכל דקה מחייהם. המאבק היום-יומי גוזל את כל זמנם, את יכולותיהם ואת כוחותיהם, ככל שיגבר שיעור העוני, הסיכוי למיגורו יהיה קלוש יותר.
אני מתפתה לכתוב, שמישהו מגבוה יודע זאת ועושה כמיטב יכולתו להותיר את שיעור העוני, או לפחות אינו עושה דבר כדי להדבירו.
כיוון שהעוני מטמטם הוא משרת את השלטון ומייצב אותו.
"חברה אשר אינה דואגת לענייה ולמעוטי היכולת החיים בקרבה", כתב בעבר מבקר המדינה, יוסף שפירא, על דו"ח העוני, "אינה פוגעת רק בכבודם ובזכויותיהם, אלא פוגעת גם בדמותה שלה. מדינה אשר לא מבטיחה כראוי את זכותם לחיים במינימום של כבוד אנושי, מפרה את חובתה כלפי כלל החברה לכבד את זכויות היסוד של האדם באשר הוא אדם."
כתבה: באבא יאגה
© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה