יש משהו שמאוד הייתי רוצה לכתוב היום. זה משהו שממש מכעיס אותי ומעציב אותי ורוצה להתפרץ. אבל אני מעדיף שלא לעשות זאת, כי זה עלול לפגוע באנשים שגם ככה נפגעו מזה. אז במקום זה אני רוצה לדבר על משל שאחי הזכיר לי - אודות הסיבה שבגללה חרב בית המקדש השני.
אני יודע, זה לא בדיוק מתאים לחנוכה שמתחיל הערב – זה סיפור לתשעה באב, או לכל היותר ליום כיפור. אבל אני חושב שהמסר שאנחנו יכולים לקחת ממנו הוא משמעותי מאוד לחיים שלנו בכל יום – ולא רק במועדים ההם. אז תתפסו סופגנייה עסיסית ושבו לשמוע סיפור קטן (שיכול מאוד להיות שאתם כבר מכירים):
מספרים שהיה איש עשיר בירושלים שערך סעודה חגיגית. אותו אדם הזמין חברים, חכמים ומכובדים מרחבי העיר לאירוע וביניהם תכננן להזמין גם את ידידו הטוב קמצא. אלא מה? המשרת שלו עשה טעות קטנה ובמקום זאת הזמין לאירוע את האויב המר ביותר של אותו איש עשיר, בר קמצא.
בר קמצא היה מופתע לקבל את ההזמנה לאירוע, אבל חשב לעצמו שהעשיר בוודאי הזמין אותו כדי להתפייס. הוא התלבש יפה ובא לסעודה במצב רוח טוב, נכון ליישר את ההדורים. אך כאשר הגיע למקום המארח המופתע שלו דרש ממנו להסתלק מיד. בר קמצא המסכן הבין כנראה שנפלה פה טעות אבל רצה להימנע מהבושה של להיות מסולק מהאירוע החשוב. הוא הציע למארח לשלם עבור האוכל והשתייה שלו אם יותר לו להישאר.
כשהמארח סירב, בר קמצא הציע לשלם עבור חצי מהסעודה ולבסוף אף עבור כל הסעודה, ובלבד שיותר לו להישאר שם. אך העשיר העקשן סירב שוב ושוב להתפשר. לא היה אכפת לו שהוא פוגע באדם אחר. לא היה אכפת לו לבייש את האיש. הוא היה נחוש בדעתו לגרש אותו ויהי מה.
אני כמעט יכול לדמיין את הסעודה החגיגית. מסביב לשולחן יושבים האנשים החזקים, החכמים והמשמעותיים ביותר בעיר וצופים בבר קמצא המסכן מעווה פניו בחוסר אונים וכמעט מתחנן להישאר כדי לא להיות מבויש בעוד שהמארח האדיש מתייחס אליו בגסות ולבסוף זורק אותו בכוח מביתו. אף אחד לא יצא צדיק מהסיפור הזה ופצה פה לטובת האיש שסולק. אף אחד לא עשה דבר כדי לתקן את אי הצדק שהיה פה. הם פשוט המשיכו בסעודה כאילו לא קרה דבר.
אבל אותו בר קמצא לא התכוון לעבור על העניין בשתיקה. בזעמו הוא הלך לקיסר רומא וסיפר לו שהיהודים מתכננים למרוד נגדו. כדי להוכיח את הטענה שלו הוא הציע לקיסר להביא איתו קורבן לבית המקדש. אם יסרבו להקריב את הקרבן - סימן שדבריו נכונים. הקיסר הסכים ושלח את בר קמצא עם עגל שישמש כקורבן. אלא שבדרך חזרה פצע בר קמצא את העגל כדי שלא יהיה כשר כקורבן.
כאשר הגיע לירושלים זיהו הכנהים שיש בו מום, ולכן לא ניתן להקריב אותו. אך מכיוון שידעו שאי הקרבת העגל עלולה לעורר את כעסו של הקיסר רצו לעשות זאת בכל זאת. אבל אחד החכמים – רבי זכריה בן אבקולס התעקש שלא יעשו זאת, מכיוון שזו עבירה על מצוות התורה. אנשי ירושלים רצו להרוג את בר קמצא ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיע עם הקרבן, אך גם לזה התנגד הרב – ולא בגלל שהיה הומניסט גדול, אלא כי חשש שזה ייצור תקדים. ושבדורות הבאים יחשבו שכל מי שמטיל מום בבהמה לקורבן יהרג.
אז הם שחררו אותו לחופשי, וקיסר רומי גילה שהם לא הקריבו את הקרבן, הבין שהיהודים מתכוונים למרוד ויצא להרוס את ירושלים ואת בית המקדש. את שאר הסיפור אנחנו כבר מכירים.
עכשיו לאורך הדורות היו כל מני פרשנויות לסיפור הזה. כל מני אנשים הוציאו ממנו כל מני לקחים. היו כאלו שאמרו שבעבור שנאת חינם חרבה ירושלים – היו אחרים שאמרו שדווקא הסובלנות של רבי זכריה היא זאת שהחריבה את העיר. היו אחרים שאמרו וגם יגידו שהסיפור הזה הוא שטות מומצאת ושבית המקדש חרב בגלל סכסוך פוליטי בין פלגים פוליטים שונים בעולם העתיק ופעילות חתרנית של גורמים פנאטים ומשיחיים – אז זה לא משנה.
האחרונים כנראה צודקים, אגב. אבל גם מסיפור שאינו אמתי אפשר ללמוד. כי לפי הסיפור כל ירושלים לא מצאתם חכם אחד שיקום ויעזור לאדם במצוקה או יילחם למען צדק בין בני אדם. אבל לא באמת הייתה בעיה למצוא חכם שיעמוד בנחישות כדי להילחם למען קיום מצווה שכל מהותה היא לעשות מנגל לאלוהים. אם אדם אחד מוכן להקריב את חייהם של מי יודע כמה אנשים בגלל שהעיפו אותו מהמסיבה הכי שווה בעיר – פה אולי שורש הבעיה. אם או בלי חורבן ירושלים.
אני חושד שהלקח הראשון והאחרון של הסיפור הזה הוא משהו הרבה יותר מוסרי מ-"אל תהיו סובלניים" והרבה יותר בסיסי מאהבת חינם. כי שנאת חינם זה מונח טוב מדי לזה. המסר העיקרי והחשוב פה הוא פשוט: "אל תהיו חארות."
אל תהיו חארות כלפי בני אדם ותביישו אותם או תתנו לאחרים לבייש אותם או תחשבו שזה שיש לכם מזל ויש לכם יותר כסף אנשים אחרים צריכים לשרת אתכם. אל תהיו חארות כלפי בעלי חיים ותשרפו אותם או תפצעו אותם כי אתם רוצים לקדם איזו אג'נדה. ואל תהיו חארות כלפי החברים שלכם ותקריבו את חיי כולכם על עקרונות מטופשים כמו מצוות קורבנות או נקמניות. אל תהיו חארות לא רק כי זה עלול להתנקם בכם – אלא פשוט כי זה לא נכון. זה לא סוג האנשים שאתם רוצים להיות. זה הכל.
חג שמח.