היום הייתי אצל הרופא והוא נתן לי חדשות רעות.
כשישבתי אצלו עלתה לי מחשבה אחת-בא לי לבכות.
וכשיצאתי עלתה מחשבה נוספת-בא לי למות.
ובעודי הולכת חזרה לביתי (כמובן שמיד ביטלתי את התוכניות שהיו אמורות להיות לאחר ביקורי אצל הרופא), מנטרה זו המשיכה להתנגן לי בראש-"בא לי לבכות. אני רוצה למות. בא לי לבכות. אני רוצה למות".
החדשות היו רעות בשבילי, ואולי לאחר לא יהיו כאלה קטסטרופיות, ורק כדי להרגיע אתכם-לא, אין לי סרטן ואני לא גוססת.
הוא דרש ממני להשתנות.
לא בקטן, לא לאט לאט, לא בחלק אחד, בהכל ומהר ומיד.
ואם לא אשתנה המחלה תנצח.
ונפשי במלחמה, לא מוצאת מנוח.
וכמובן כשהגעתי הביתה עלו הדמעות.
ורק לאדם אחד סיפרתי, וגם זה בלחישה.
ועולמי נרעש כאילו חלפה בו רעידת אדמה.
ואני מחפשת את הכוח להפסיק לבכות, ובליבי תוהה האם מחר אצליח בכלל לקום מהמיטה.
אני לא מספרת להורי, כי אני צופה מהם דברים אותם אינני רוצה לקבל-לחץ, אשמה וביקורת.
והחור שבי גדל, תופח, ואני רק רוצה לקפוץ לתהום.
אז אני יודעת שאתם אולי חוששים שאני בסכנת התאבדות, אבל לא, אני לא. מבטיחה!
ואני מנסה להגיד לעצמי שכבר היו לי קשיים בחיים, כמו אבחון המחלה, והתגברתי עליהם, אבל אם אני בוחנת את חיי באמת ולעומק, האם זזתי בכלל, או האם המחלה ניצחה והיא עובדת עלי?
אני חושבת שהתקדמתי, או שבכלל זזתי הצידה ולא קדימה?
מה אני עושה עכשיו?
איך מתקדמים? משתנים?
למי לפנות לעזרה?
והאשמה, והכאב, איפה לאחסן אותם?
ואיך להשתנות?
אני בכלל יכולה?
יום יבוא ויהיו לי חדשות טובות.
מבטיחה!