אני ערגתי ליום הזה, היום בו השיר שלי ישודר ברדיו.
היום בו אעלה ללא חשש מול אלף אנשים ואשיר בלי חרדת במה,
בלי לחפש את האישור אצל אחרים.
היום בו תהיה כתבה עלי ב'ידיעות אחרונות'.
היום הזה הגיע. הוא פה.
זה לא מרגיש כמו שזה אמור להרגיש.
אני עדיין חיה באותה דירה שכורה,
אותם הרגלי תזונה בעייתיים, אותם רגשות הפכפכים.
השיר משודר במספר תחנות אזוריות בארץ, לא מספיק בשביל להותיר רושם.
אז אני לא מקבלת את ההכרה שרציתי, הפרסום, התהילה שכה הייתי כמהה לה.
שכולם ידעו מי זו הזמרת הזו, שאתפרנס מפרי עטי.
העיתון ידיעות אחרונות, אזור השפלה, הוא בסופו של דבר מקומי,
אז החשיפה לא גדולה ולא קיבלתי פניות להופעות עקב הכתבה.
מה שכן – הוצאתי המון כסף. עשרת אלפים.
אני כתבתי/הלחנתי/שרתי את השיר! ועדיין...
בשביל שהסינגל יופק ברמה של רדיו צריך לשלם למפיק,
ובשביל שישודר ברדיו, צריך לשלם ליחצ"ן שייחצן אותו.
אידיאלי היה שיזמינו אותי להופעות וכך אכסה את ההוצאה.
לא הופעות, לא הוחזר אף שקל, הסינגל שלי תבע בין 500 סינגלים שיוצאים כל שבוע בארץ.
אבל לא מדובר פה בכסף, אלא בהגשמת חלום.
הבעיה שהחלום לא מרגיש כאילו התממש.
אני צמחתי בשנים האחרונות, פרחתי מתוך תהום ייאוש וחרדה.
זמרת עם חרדת במה זו מוגבלות איפה שהכי כואב, איפה שאני אמורה לממש את עצמי.
עבדתי על עצמי בשביל להגיע לאן שהגעתי היום,
ועכשיו כשאני שרה בלי שיהיה לי אכפת מה הקהל חושב, אין לי התרגשות.
בעבר, את תחושת המימוש העצמי הייתי מרגישה כשהייתי שומעת
את ההופעה המוקלטת ביום שאחרי, שומעת את עצמי שרה למרות ההתרגשות
וגאה בעצמי ונהנית לשמוע את הקהל התומך.
היום אני בכלל לא מקליטה הופעות, אדישה, פחות משנה לי איך מגיבים.
ועם פחות אכפתיות, פוחתת גם התחושה של מימוש עצמי.
תמיד כל מה שרציתי היה לא להתרגש. שהשפתיים לא ירעדו. שהקול לא יחנק.
שלא אפסיק לשיר באמצע השיר מול חדר מלא קהל,
כמו שקרה לי פה, באקדמיה למוזיקה. ערב ארור.
ראו בעצמכם, זה נראה כאילו יצאתי מזה בקלות, אך יום אחר כך לא הפסקתי לבכות.
אז איך יוצאים מהדאון הזה שאני חשה בתקופה הזו?
האם אלה ההורמונים שמשחקים בי?
אולי אני צריכה לזכות ביותר תהילה בשביל שמשהו ירגש אותי?
אולי ללכת לרופא ולהתלונן שוב על חוסר איזון כימי?
שבוע חנוכה היה עמוס, היו לי 7 הופעות.
עבדתי וטרחתי בשביל לסגור את כולן. למכור את עצמי, טלפונים ולוגיסטיקה
ואז כשהשבוע הגיע, לא היה לי חשק ללכת לאף אחת מהן.
פתאום לא קוסם לי לשיר מול קשישים סיעודיים. גם לא ברחוב.
אין לי חשק ''לעשות שמח''.
באחת ההופעות של מסיבת חנוכה שהוזמנתי לשיר בהן,
מנהל הדיור המוגן אמר לקשישים: ''שנזכה תמיד להיפגש באירועים כאלה'',
וכל מה שחשבתי לעצמי -
הוא רציני? למסיבות חנוכה הוא מייחל? אני רק רוצה להגיע הביתה ולנוח.
האם זה בגלל שזו עבודה למען פרנסה ולא למען הנפש?
אם הייתי במופע השקת אלבום שלי שאני יודעת שהקהל הגיע בשביל רננה,
ולא בשביל לאכול סופגניות, הייתי מרגישה אחרת?
אני מבולבלת. מה שייחלתי לו הגיע ולא מרגיש כמו שאמור להרגיש.
מה שעמלתי למענו, להתפרנס ממוזיקה, הגיע, ולא בא לי לעשות זאת יותר.
אם כל הזמן הזה היתה לי מטרה וכעת אני מבינה שאני לא רוצה אותה.
אז מה אני רוצה?
