או בעצם לבלוג...
ב-10.12.15 חגג הבלוג שלי שבע שנים מאז פרסום הרשומה הראשונה, אבל אני לגמרי שכחתי מהתאריך החשוב (?) הזה ובאותו יום פרסמתי סיפור (כמעט) סטנדרטי לשבת ובניגוד להרגלי לא ציינתי את המאורע ברשומה חגיגית.
זאת לא פעם ראשונה ששכחתי את הבלוגולדת שלי וגם לא פעם ראשונה שנטע... הזכירה לי את התאריך (תודה רבה נטע!) אבל השנה שייכתי את השכחה הזאת לאווירת הדכאון הכללית השוררת בבלוג שלי בזמן האחרון.
ובכל זאת, מסתבר שפרסמתי בשנה האחרונה 90 רשומות – אמנם קצת פחות מהממוצע הכללי שלי של שתי רשומות בשבוע, אבל לא הרבה פחות.
גם ההרגשה הברורה שלי שכמות הצפיות ברשימות הולכת ומצטמקת לא נתמכת באופן מובהק במספרים, למרות שהייתה כמות לא קטנה של רשומות בשנה החולפת שזכו למספר צפיות דו-ספרתי בלבד – מבחינתי זהו שפל רציני.
הרגשתי גם שכמות "בחירות העורך" להן זכיתי ירדה – הפעם האחרונה בה זכיתי לבול הייתה ב-21.9 וזאת על רשומה לא מקורית במיוחד (תיעוד הטיול שלנו בלונדון) ובסה"כ זכיתי ל-5 בולי "בחירת העורך" שהקודם בהם לפני 21.9 היה במרץ (או במילים אחרות – 4 בולים בין דצמבר 14 ומרץ 15, אחד בספטמבר וזהו).
קיבלתי גם 3 בולי "תמונה נבחרת – אבל אלה כמובן שייכים לעננת.
כנראה שסוף סוף עורכי תפוז הבינו שאני לא מתכוון להסיר את חוסם הפרסומות.
אבל אני לא רוצה להיות שלילי. הרי יום חג לנו היום (או בכל אופן היה כזה לפני ארבעה ימים) והבלוג שלי עדיין חי ונושם ולפעמים אפילו בועט!
כשפתחתי את הבלוג לא חלמתי שהוא יזכה לחגוג את השנה השביעית שלו.
אפילו לא חלמתי על כך שבלוגים חוגגים ימי הולדת ולמעשה כלל לא חלמתי על בלוגים.
עם כל שנה שחולפת אני מרגיש איך הבלוג שלי גדל, משמין, מגדל פימה וכרס ובקרוב הוא ידמה לבלש הפולני.
(או לפחות לאור מהסיפור האחרון שזלל יותר מדי סופגניות כי קשה לדבר בפה מלא).
בסה"כ עברו עליי ועל הבלוג שלי הרבה דברים חיוביים בשנה האחרונה, ביניהם אני יכול למנות:
-
365 ימים (ואפילו 369 עד פרסום הרשומה)
-
12 חודשים
-
4 עונות
-
52 ימי שבת
אם נסכם את כל המספרים היפים האלה, נגיע למספר העגול והנאה של 433 שהוא בגימטריה תלג.
מובן שזהו לא מקרה! כידוע לכולם תל"ג = תוצר לאומי גולמי והבלוג שלי הוא ללא ספק התוצר שלי, בספק מסוים הוא לאומי ובספק בינוני הוא גולמי (או לפחות גולם).
מה אאחל לבלוג שלי לשנה הבאה עליו לטובה?
קודם כל, כמקובל בימי הולדת, אאחל לו "שתזכה לשנה הבאה". הייתי מוסיף גם כמקובל "עד מאה ועשרים שנה", אבל הסבירות שבלוג יחגוג מאה ועשרים שנה היא יותר נמוכה מהסבירות שאדם יחגוג מאה ועשרים (אלא אם ילדיי ימשיכו לכתוב בבלוג לאחר שאני אגיע למאה ועשרים, אבל אני אוהב את ילדיי – למרות שאני מן האופוזיציה - ולכן לא מאחל להם לכתוב בבלוג).
גם לאחל מאה ועשרים רשומות זה לא רציני לבלוג שיש בו כבר 777 רשומות (וזאת לא פרסומת לברנדי).
אולי אאחל מאה ועשרים תגובות לרשומה זאת, אבל אני רוצה להישאר ריאלי לכן אאחל לבלוג את האיחול הצנוע:
"מי ייתן וכו'"
אני יודע שהרשומה הזאת מבולבלת ומוזרה יותר מהרגיל אפילו ולכן אני מכפיל (ומשלש) את התודות שלי לקוראי הנאמנים – ובמיוחד לאלה שהגיעו עד כה.
תודה תודה תודה לקוראים ותודה תודה תודה תודה תודה למגיבים.
ובבניין ציון ננוחם.
והרשומה המומלצת היא – מחושך לאור - בבלוג של קליספרה