הפחד הכי גדול שלי, או אולי אחד מהם, זה למצוא את עצמי עם מישהו כמו אבא שלי.
כי אבא שלי לא עושה ולא עשה כלום אף פעם. היו לו תחביבים רגעיים במהלך השנים. פה ושם. עד שאולי הקולות אמרו לו שהאנשים מדברים עליו והוא חזר לעצמו.
עצמו שלא עושה כלום. שמעביר ימים בבהייה בטלוויזיה, בהאזנה אובסיסיבבית לחדשות בכל שעה, שיורד למטה ויושב במאפיה ממול הבית, שחבר של הסבלים שבשכונה.
כן, זהו אבא שלי. לא האבא הכי בעולם, לא האבא יותר מכולם, לא האבא שרק בשבילי.
זה מה שיש.
ואת מה שיש, אני לא מעוניינת לשכפל.
למעשה, איך שהבנתי, אינטיליגנציה זה תורשתי. אז חשבתי וחשבתי ואולי היה/יש לו פוטנציאל.
הוא זוכר הרבה דברים. אוגר מידע מהטלוויזיה. בנוסף בילדות היה כיבכול המומחה המשפחתי לחשבון.
ואם תמיד היה כמו שהוא, או אולי השתנה? ואם עכשיו הוא עדיף על של פעם?
והיו תקופות שאבא שלי היה מרושע. אולי לא בכוונה. המחלה. ואחר כך חזר לעצמו. לטוב המעורבב באומללות שלו.
כשהייתי בגן שאלו אותי ואת כולם, מה אבא שלי עושה. ואני הייתי הכי מבולבלת ולא ידעתי. ואז הגננת לחצה ואמרתי שהוא שומע תקליטים. תקליטן. מה שהפך לבדיחה משפחתית שבעיני עד היום עצובה.
ועכשיו מה? עכשיו הכרתי בחור שמקבל פיצויי תאונת עבודה ושבמקביל עובד כדיג'יי.