כמו בספורט גם בחיים, ישנם מקצועות או ענפי ספורט שבהם יש הבדל משמעותי בין יכולת אינדבדואלית אישית, לבין יכולת קבוצתית. אמנם לפעמים התעלות של אינדבדואל כזה או אחר, יכול למשוך אחריו את הקבוצה להישגים משמעותיים, אבל כאשר שופטים את הקבוצה או הארגון הזה לאורך זמן, לא תמיד ניתן לבנות על אותו כוכב ריגעי שיהיה שם .
כאשר מדובר בספורט או פעילות שכל כולה מושתתת על יכולת האינדבדואל, זו כבר אופרה אחרת, ולא בה ברצוני לדון כאן.
הפעם אני רוצה יותר להתעסק בענין הקבוצתי, בארגון שכל כולו בנוי על ההצלחה ליצור הרמוניה ושיתוף בין הפרטים ,עד ליצירת שיתוף פעולה, שגם אם ישימו רטיות על עיניהם,הענין לא יורגש, והם יהיו מתואמים באופן מדוייק ומושלם. משהו בדומה למקהלה או תזמורת.
בדר"כ אנחנו מדברים על ענינים שבשיגרה, שגם אם קיימת חריקה פה ושם, אז לא נורא תמיד אפשר לתקן ואף אחד לא מת מזה.
מה קורה כאשר מדובר במקום או ארגון בו חיי אדם נתונים על הכף?
כל מי ששירת ביחידה קרבית בצבא, זוכר את הטירונות הידועה לשימצה שנמתחת לאורך של חצי שנה של סיוט מתמשך עד השגת ההכרעה, או סיום הארוע אליו נקלעה היחידה.
אני זוכר שכאשר ירדנו לאימוני השטח , והתחלנו להתמודד עם יעד חשוף , לי אישית היה קשה לקבל את הדבר הזה .
התקשיתי להבין איך חיילים רצים במעלה הגבעה, אל עבר אוייב מחופר שנמצא מאחורי מחסה. לא הבנתי את הקטע הקמיקזי הזה, שאני צריך לרוץ ולהסתער על הדבר הזה.
ניסו להסביר לי שזה התפקיד של כולנו, ליצור אש תמידית, לגרום לאוייב להיצמד למחסותיו, לא לתת לו להרים את הראש, ולייצר אש נגדית, ותוך כדי ירי לצמצם אליו טווח עד להסתערות והשמדה.
כאשר חלק מהותי מהנסיון להסביר את תורת הלחימה הזאת, זה הקשר בין חבריי ליחידה, שחיי תלוים בהם, וחייהם תלוים בי. והתפקיד של כולנו, להגיע לאוייב ולהשמידו תוך חיפוי הדדי זה לזה.
לומר לכם שקניתי את זה? לומר לכם שאחרי ההסברים המלומדים הללו, הסתערתי בחדווה כמו קמיקזה יפני אל מול אוייב מחופר? ממש לא, אבל קיבלתי את הדין, כאשר אני מודה שזה די הטריד אותי, מה יקרה ביום פקודה . בה חבריי יצפו שארוץ איתם, ואני בגלל המחשבה הזאת, יעצור ויתחיל לחשוב ואנסה לחשב מסלול מחדש :-).
תקלה.
כאשר הייתי בבה"ד 1, היה לנו ליל משימות, בו על כולנו נדרש ללמוד ציר מסויים, שבמהלך הלילה נתנו לאחד הצוערים לפקד מבלי לדעת מה המשימה שתוטל עליו בהמשך.
באמצע הלילה, בא אליי המד"ח, ואמר לי יאללה קח פיקוד. אמצע הלילה ,מדבר, שקט ,כוכבים, והיושב במרומים, אני מוביל את החברה שלי בסריקה לילית. התחלנו להתקרב לנקודה בה היינו צריכים לעבור מין ערוץ נחל ,כאשר משני צדדיו היו צוקים כאלה. פתאום אאוט אוף דה בלו, ירי מק"כ מעל ראשינו, לא אשכח את זה בחיים, הלב ירד לי לתחתונים, הרגשתי שהחסרתי לא פעימה אחת אלה עשר. בתחילה קפאתי, ואז כמו אוטומט צעקתי ימינה הסתער, הסתערנו ואעלק חיסלנו את החוליה, תכלס, אין לי מושג למה צעקתי ימינה, ראיתי רשף בצד אחד, וראיתי רשף בצד שני , כנראה מהירי שפגע בסלעים נוצרו ניצוצות וכך היה נראה שיורים משני הכוונים. אני מודה ומתוודה, לא היה לי שמץ של מושג מה אני עושה? למה אני עושה? חינכו אותי, יורים עלייך, תסתער, וואלה הסתערתי , הפכו אותי לרובוט. וזה למרות שכל המסלול שלי כלוחם , מעולם לא הסתערתי, תמיד ישבתי לי בניחותא מאחורי מחסה, בדר"כ מוצל, ומגן על חבריי ממעל בעזרת רובה הצלפים שלי.
פשוט היה פוקס, כמו שצעקתי ימינה הייתי יכול לצעוק שמאלה. במקרה זה היה הצד הנכון, ובמקרה קרה שמכל שלושת הצוערים המתרגלים באותו לילה, צוערמתרגל אחד נשכב על הרצפה אם ידיים על הראש, וכך מרבית חבריו. צוער מתרגל שלישי, נכנס לפאניקה, והוא והמתרגלים איתו, התפזרו לכל הרוחות מבהלה, ורצה הגורל שהתרגיל שלי, יצא הכי שפוי למרות שהרגשתי הזוי ושלא מגיע לי ולו עשירית קרדיט ממה שנתנו לי.
בדיעבד כאשר ניתחנו את הארוע בכיתה, ושם התוודיתי שלא היה לי מושג בכלל מה היה? מי התקיל? מאיפה|? זהיתי אש מכאן ומכאן, וההסתערות ימינה היתה סתם אוטומטית ותו לוא, ותוך כדי הבנתי שוואלה פעלתי עלפי מה שתכנתו אותי, אי שם בטירונות, שעשו את זה כ"כ טוב, והטמיעו זאת כ"כ חזק, שלמרות שלא יצא לי הרבה לעשות זאת, ברגע האמת פעלתי כמו רובוט מתוכנת.
ולמה אני מספר לכם כל זאת?
כי זה בדיוק המהות של יחידה קרבית, אתה מגיע לסיטואציות בהם חייך עומדים בסכנה, וגורלך יכול להיחרץ לחיים או מוות ע"י חברייך, תושייתם, מחויבותם, והאמון וההקרבה שאנחנו מוכנים ומצופה מאיתינו לתת זה לזה. לפעמים זו החלטה גורלית, שניתנת אחרי ימים ולילות מתישים וללא שינה כמעט, כאשר גופך ונפשך מצויים בקצה גבול היכולת, כושר השיפוט קצת מתערפל, הלחץ מסביב בשיאו, ואתה מנסה לשמור על יציבות כאשר אתה סוחט מכל תא ותא בגופך את טיפת האנרגיה האחרונה שעוד נותרה בו.
מסביבך יש את חברייך, כאשר לכל אחד יש את סף השבירה שלו, בדר"כ כאשר אדם מגיע לקצה הוא פועל בקיצוניות, מה שמצריך ממך לא רק להיות קשוב לגופך שלך, אלא גם לסובבים אותך, להיות שם בעבורם, לתת להם את הכתף והתמיכה שיזדקקו לה ברגע זה או אחר, ולדעת שהם יעשו אותו דבר עבורך, כאשר אתה תגרד את סף השבירה שלך.
אם תלכו לכל יחידת מילואים פעילה ותבדקו מה הוא היא הסיבה האמיתית שאנשים ממשיכים להגיע כל פעם ברגע שהצו נוחת בתיבת הדואר שלהם, תגלו שמעבר לכל הסיסמאות הנבובות של אהבת הארץ,לתרום,לתת,לשמור על הבית, ובלה בלה בלה, הסיבה האמיתית והעיקרית שאנשים באים בקנאות, הוא החברה,החברותא,הערבות ההדדית הקימת בין חיילי אותה יחידת מילואים, ככל שהיא מגובשת יותר, כך שיעור המגיעים גבוה, וההיפך.
אז אומרים שתפוח אחד יכול להרקיב את כל הסל, בתחילה זה נראה מופרך ולא הגיוני, וכאשר אתה נתקל בסיפורים של החברה הבזויים האלה משוברים שתיקה, אתה מגלה שוואלה עד כמה זה נכון.
בסיום ארוע כזה או אחר, כאשר כולם חוזרים לביתם מותשים,פגועים,פצועים לחיי השיגרה שלהם, יוצא אחד מהיחידה ומחליט להשחיר את היחידה כולה על ארוע כזה או אחר, שנעשה בסיטואציה כזו או אחרת, מכתים את חבריו,מפקדיו, שמאותו רגע ואילך הופכים להיות סוג של נאשמים, שחובת ההוכחה על ידיהם, למה? כי אותו חייל ממומן ומחוזק ע"י ארגונים כאלו ואחרים, זוכה לסיוע וגיבוי על מחדליו שלו, ומנסה לנקות את מצפונו על גב חבריו.
הרי מה יקרה עכשיו, נכנס לזירת לחימה, במקום להיות עסוקים בזירה וסביבותיה, נתחיל לחשוב ולהיזכר בשיחות בריגעי הפנאי, מי מזוהה עם שמאל? מי פעיל? מי חובש כיפה? מי מתנחל? מי בן קיבוץ? נתחיל לפשפש זה בחייו של זה, נביט בחשדנות זה בזה, ולעיתים זה עלול להגיע למצב שנפחד לפעול, שמא אותה פעילות תפורש לא נכון ע"י מי מחיילי היחידה, שאחרי כן יסבך אותך בענינים משפטים ועוד יהפוך אותך לפושע מלחמה.
היום מתברר שקצין במילואים נעצר במהלך טיולו בלונדון, בגלל שמישהוא הלשין שהוא היה לוחם בצוק איתן, לוחם מג"ב שהרג את המחבלת עם המספריים מועמד לדין על הריגתה, ובתקופה האחרונה אנחנו עדים למחול שדים שמתחולל ביננו וזה בזמן שכמעט מידי יום אנו עדים למעשה טרור ונסיון רצח של יהודים ואזרחים חפים מפשע, ומחר כאשר אקבל את המעטפה החומה אצטרך לשקול האם אני מתעתד לנסוע לאירופה בתקופה הקרובה, והאם יש סיכוי שבמקום נופש וחופשה, אזכה למעצר וטיול בחצר בית הכלא בו אבלה חופשתי.
לאן הגענו? לאן התדרדרנו? ומה יהי בסופנו?
אחים לנשק, אותם אלו שאנחנו מכירים באינטימיות ,שראינו אותם בריגעי השפל והמצוקה שלהם, ובריגעי השיא והתהילה שלהם, שמחנו בשמחתם, וכאבנו בכאבם, והיום תוקעים לנו סכין בגב.
ושלא תתבלבלו, הם לא הורגים רק אותנו, הם הורגים את רוח צה"ל, הם הורגים את כולנו.
הנזק שעושה ארגון שוברים שתיקה הוא נזק שאת השלכותיו כנראה נגלה בעתיד, כל עדות של חייל נבל משוברים שתיקה ,משול לאלפי שעות הסברה של שגרירות או ארגון תומך ישראל שיורדים לטמיון בעדות זו, כל מי שנותן יד ותומך בארגון זה, נותן יד להשמדתה של ישראל בעתיד.