טוב, בואו נדבר דוגרי.
במשך כמעט ארבעה חודשים הקשר איתו מתנהל פצצה. בהתחלה היו קצת דייטים והודעות חמדמדות כאלו שגרמו לחיוך לעלות, אבל הבנו מה אנחנו מחפשים די מהר. נפגשים בימים קבועים, נוח לשנינו, וסה טו.
מתי הבנתי שזה בעייתי? רק בשבוע וחצי האחרונים.
הבנתי שזה בעייתי כשתמונות ילדיו גרמו לי לחוש גאווה ואהדה,
הבנתי שזה בעייתי כשהוא שילב את ידו בידי וכמעט נרדם אחרי לילה ארוך וטוב,
הבנתי שזה בעייתי כשדמיינתי את הכחול שלו בעיניים נוצץ אליי בלהט.
עד כה הייתי כמו עיוורת לכל אלו, טוב, לא בדיוק עיוורת אבל אפשר להגיד שכרגע אני רואה 6\6. ולראות אותו 6\6 זה יותר מדי טוב. וזה לא טוב, לא טוב בכלל.
יש לו יום הולדת היום (לפי תאריך עברי היום כבר בעצם מחר, אז זה היום משקיעת החמה. שקעה כבר, ראבק). מאתמול בערב דמיינתי איך אני נכנסת אליו הערב לדירה עם שני בלוני הליום וכרטיס ברכה. לא בקטע רומנטי, אלא בשביל תשומת הלב, כי בתוכנו כולנו ילדים וכולנו רוצים "לחגוג" ו"להרגיש יום-הולדת".
תיכננתי שני בלונים, אחד ורוד ואחד כחול. שני בלונים, לא אחד. שני בלונים שאחרי שהוא יחייך מהם הוא יוכל לקשור אותם למיטות של הילדים ולהעיר אותם בבוקר עם בלון וחיוך. בלון אחד לכל אחד, שלא יריבו. מה יותר כייף מלהתעורר עם בלונים?
הרצון הזה שלי להיות בלתי נשכחת ומתוקה פשוט יכול להוציא אותי מדעתי. בטוחה שאף אחת לא אהדה את ילדיו כמו שאני אוהדת אותם ומתלהבת מהם. וואו..
דיברתי איתו מקודם לגבי הערב, והוא אמר שהוא צופה בעיה עם העניין, ובצדק (אולי). הוא חושש שחברים או משפחה יגיעו לביקור פתע לכבוד יום ההולדת, ובואו נודה שאם הם יגיעו ואני אהיה שם (גם אם בלבוש מלא) זו תהיה הפתעה כפולה ומכופלת לכל הנוגעים בדבר. ציינתי באזניו שיכול להיות שיגיעו ויכול להיות שלא, ואז הוא ישאר קירח מכל צד. הוא אישר את דברי. אולי מגיעה אליו מישהי אחרת?!?!??!?! הנה הצד הקנאי שלי יוצא. אוי, אוף.
מה כבר יכולתי להגיד? נשארתי חסרת מילים. כל-כך רציתי להטריף אותו ולשמח אותו ולחייך אליו, דווקא היום.
אולי זה יותר טוב.
אולי זה מצויין שהוא חושש שיגיעו, אולי אני לא צריכה להיות שם, אצלו, היום. אולי אני לא צריכה להיות שם, אצלו, בכלל.
תיכננתי לחתוך בשבוע הבא... כי השבוע הוא חוגג 31. ייתכן והשבוע הבא יגיע מהר יותר משחשבתי. ייתכן ואני אפילו לא אוכל להביט לו שוב בעיניים ולהגיד עד כמה נהנתי להכיר אותו.
פעם דיברנו על כך שאני כותבת והוא בא בטענות שלעולם לא תהיה לו הזדמנות לקרוא אותי, כי אני כותבת באופן אנונימי לחלוטין.
"את כותבת ב"MAVEZE?" לא.
"למה?" כי זה חושפני מדי. לא רוצה לפרסם בשם עצמי כלום. לא צריכה שינברו לי בחיים יותר ממה שאני מסכימה שינברו.
"אז לעולם לא תתני לי לקרוא?"
חשבתי על זה ברצינות ושלחתי לו טקסט, אפילו אחד שמופיע כאן, וחששתי כמו מטורפת שהוא יריץ חיפוש בגוגל ויגיע לכאן, לבלוג.
אולי אם הוא יריץ חיפוש בגוגל ויגיע לכאן הוא יצליח להבין שהוא היה משמעותי עבורי,
שנהנתי מכל רגע,
שהסכנה בלהיות איתו הכניסה בי עזות ואנרגיה מסוג שטרם הכרתי.
שכל ערב במחיצתו היה מלא בצחוק ובהומור ובפתיחות, פתיחות נפשית-רגשית-ומינית שלא אפשרתי לשום גבר. מלבדו.
חברות תמיד אומרות לי שאני בעייתית ולא רצינית, שאני לא מחפשת אהבה, אבל מתי אנשים יבינו שאהבה לא מחפשים?
אהבה מגיעה, ואתה לא מוכן אליה ברוב הפעמים. היא פשוט נוחתת בדמות מסויימת.
לפעמים היא מגיעה על מנת ללמד אותך משהו וללכת,
ולפעמים היא נשארת ומחזיקה חזק.
הוא מהסוג שלא יישאר בחיי, עכשיו רק נשאר להבין מה הוא בא ללמד אותי....
ואם לא יהיה לי אומץ אפילו לסמס לו מחר (הלו! הבחור דפק לי ברקס!) תגידו לו בשמי (משהו שהוא כבר הקדיש לי):
שכל האין יהפוך ליש וכל חלום יתממש,
מזל טוב.