"ההורים השכולים שוברים שתיקה", זעקה הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, בכתבת שער פופוליסטית נגד שוברים שתיקה. כי הרי במדינת מגש הכסף וטוב למות בעד ארצנו אין דבר קדוש יותר מהשכול. השכול הוא תמיד המילה האחרונה בכל ויכוח. מולו כולם נאלמים, ואף אחד לא מעז לשבור שתיקה. איך אפשר לעמוד מול כאבם של הורים שכולים..? מה כבר יש להגיד..?
אני סולדת ממחנות פוליטיים וכלי תקשורת שעושים שימוש ציני בשכול. שמגייסים אותו לשורותיהם ומרדדים אותו לכדי כותרת פופוליסטית בעיתון. השכול אינו שייך למחנה פוליטי כזה או אחר. ואין דבר כזה "משפחת השכול", שכולם כל כך אוהבים לחבק בכל יום זיכרון ואחרי כל מלחמה; יש רק אלפי משפחות ואנשים מרוסקים שמסתובבים ביניכם ואתם לא יכולים אפילו להתחיל לנחש את גודל החלל שיש להם בלב ואת מטען הכאב שהם נושאים. והם באים משמאל ומימין, מהערים, הקיבוצים והפריפריה; אשכנזים, מזרחים, עולים, מיעוטים, גברים ונשים. לאף מחנה פוליטי אין מונופול על השכול.
השכול שלי הוא פרטי. אני לא אוהבת לדבר עליו, והרבה אנשים שמקיפים אותי ביום יום בכלל לא יודעים. זה לא משהו שרואים עלייך, את לא מסתובבת עם שלט של "אחות שכולה" על הגב. השכול שלי הוא פרטי, אבל הוא גם פוליטי. הוא פוליטי כי אח שלי נהרג במערכה מיותרת. הוא פוליטי כי הממשלה היא זאת ששלחה אותו להיהרג שם. השכול שלי הוא פוליטי, אבל אני לא חושבת שדעתי נחשבת יותר מדעתם/ן של אלו שלא איבדו מעולם. או מדעתם של אלו שאיבדו, וחושבים הפוך ממני. השכול שלי לא הופך אותי לצודקת יותר. ואני לא מתיימרת לדבר בשם אף אחד ואחת, רק בשמי. אני לא חושבת שהשכול שלי נותן לי את הפריבילגיה לומר או לעשות כל דבר. אין פריבילגיות בשכול, יש בו רק 'אין' אחד גדול, ואחריו שום דבר. רק מסך שחור שיורד על החיים שהיכרת עד הדפיקה בדלת. שחוצה אותם לשניים, ל'לפני' ול'אחרי'.
אם אח שלי היה בחיים היום הוא היה יכול להיות כבר בן 36. אולי הוא היה רופא, או עו"ד או מהנדס מחשבים. אולי הוא היה נהג אוטובוס או שוטר או מג"ד בצבא. אולי הוא היה אבא לשני ילדים קטנים. אולי הוא היה מצביע לביבי. ואולי הוא היה מצטרף ל"שוברים שתיקה", ומספר על לבנון ועל השטחים ועל עזה. אבל אח שלי נהרג במלחמה מיותרת.
לא בשמי, 'אם תרצו'. שלא תעזו לדבר בשמי.