נדודי שינה. העיניים מסרבות להיעצם, למרות שאני מרגישה עייפות. אני בוהה, תוהה, שואלת. ואין מענה. איך אמר ההוא "אצלי הכל בסדר, היום כבר לא מתים מאהבה", אז אצלי לא ממש בסדר, וגם האהבה כבר התפוגגה לה. אני משוטטת בין הנמצא והקיים לבין הרצונות שלי. האינטואציות שלי עובדות שעות נוספות ואני כל כך מאמינה בהן ולרגע כשאני מסיטה את מבטי מהן ,כי לא נוח לי להתעמת איתן, אני מקבלת אותן מול הפרצוף באור מסנוור שקורא לי להתעורר. ואני מתעוררת.
אני מנסה להבין מה אני אמורה ללמוד על כל הסיטואציה בה אני נמצאת תקופה כה ארוכה. מה אני לומדת על עצמי, על ההתנהלות, ההתנהגות, איך אני מתמודדת עם המצב הזה שנכפה עלי ומה אני עושה כדי לפתור את הסוגיה המורכבת הזאת מלאת קשרים סבוכים שכמעט ואינם ניתנים להתרה.
האמת היא קשה, אולי אפילו כואבת. מרגישה שאני חוזרת לנקודת ההתחלה ולא יודעת אם קיימת בכלל נקודת הסוף. נקודה כזאת שתגיד עד כאן! נקודה אשר תוביל אותי לשביל בו אני צריכה לצעוד בבטחה ואדע שעשיתי את הדבר הנכון, אבל הדרך לשביל מלאה מהמורות והתחשבות יתרה בסובבים אותי. ובכל זאת, כדי לשמור על שפיות מסוימת ומנוחה נפשית, דרושה כאן החלטה מיידית. המצב הוא בלתי נסבל, הגיע הזמן להחליט. משיכת הזמן אינה עושה לי טוב.
אתמול בנסיעה ארוכה מהרגיל התנגן לו השיר של דודו טסה "ויש בינינו בית, ולא נכנס מספיק אור" חייכתי לעצמי, כל כך קולע ונכון לי, והשיר הזה לא סתם התנגן לו בתזמון כל כך מדויק. הוארתי בתובנה. שאלתי את עצמי מדוע אני מחפשת מעידות מצידו? מדוע אני מחפשת סיבה לקום וללכת? האם טוב לי? האם אני מאושרת? האם הייתי רוצה אחרת? האם עצם העובדה שהשאלות האלו עולות פעם אחר פעם אינן סיבה מספקת להבין שאני חיה בזוגיות ריקה מתוכן? כל התשובות היו ברורות, הן הגיעו מתוכי מלאות עצב וכעס על המצב הקיים בו אני חיה, על הויתורים שלי, על הביטול העצמי, על הרצונות שלי שאני לא מצליחה לתת להם מקום בזוגיות הזאת. התשובות זרמו והציפו אותי. אני בהחלט יודעת מה צריך לעשות, אבל הפחד מנהל אותי. פחד ממה יהיה, פחד מאיך אנהל את החיים שלי, פחד מלהישאר לבד, פחד ממה תגיד הסביבה, פחד שמא אתחרט, ארצה לחזור אבל יהיה כבר מאוחר מידי, פחד, פחד, פחד שמופיע בכל מקום אליו אני מביטה ובכל פעם שאני מעיזה לעשות צעד אחד קדימה אני לוקחת שני צעדים אחורה, כי הוא תמיד מזכיר לי שהוא נמצא.
למרות כל מה שאני כותבת, אני חייבת לציין שהחיים שלי נוחים בהחלט. אני חיה בבית משלי, שנינו עובדים, הוא מנהל עסק, יש לי ילדים מקסימים, משפחה מורחבת תומכת ואוהבת, בעלי אהוב על הבריות, בסך הכל בחור חיובי, מאוד משתדל לרצות אותי ולגרום לזוגיות שלנו להתרומם- אבל הכל בדרכו שלו. לכאורה מבחוץ הכל נראה מושלם ובכל זאת שום דבר לא שלם. אני מרגישה מרוסקת, נבגדת ויש בי תחושת כישלון בבחירת בן הזוג ולא בגלל שהוא אדם רע שגורם לי לאומללות, אלא שאין שיח, אין הבנה, אין אכפתיות, אין חום, אין נוכחות, אבל יש סוציומטיות גדולה גדושה בסוכריות צבעוניות ומתוקות שמקשטות כל פינה כדי להסוות.
כל כך רציתי לכתוב כאן רשומה אופטימית. רציתי לגרום לקוראים אותי להבין שאני עושה דרך ואני מצליחה להגיע להשלמה, הבנה ואולי גם לכתוב שסוף סוף הזוגיות שלי נהדרת ואני מאושרת. אבל אלה דברים שלא תלויים בי. הלילה הזה עבר ללא שינה, וכל מה שמתחולל בי פנימה נכתב כאן מבלי לברור מילים ומבלי להציג הצגות שווא. אני מרגישה מוצפת. כתבתי לא מעט ויש לי עוד כל כך הרבה לכתוב. איני יודעת כיצד אני נתפסת בעיני הקוראים, אולי כמי שיש לה הכל אבל מחפשת את הרע, אולי כאחת שלא יודעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. ואולי יש שיגידו שכך מרגישים בזוגיות רבת שנים. אני לא מנסה למצוא חן ואיני מחפשת חמלה, אני כותבת אותי, זו אני לטוב ולרע. הבלוג הזה כאן הוא קרש הצלה עבורי. כאן הפורקן שלי. כל מה שנכתב כאן אינו נאמר בקול בבית. איני חושפת רגשות, איני מראה חוסר האונים, איני מדברת על המחשבות שאני יכולה ומסוגלת לעשות סוף סוף מעשה בשביל האושר שלי ורק שלי, מחלחלת בי ההבנה שהזוגיות הזאת מוצתה ואני יכולה לחיות אחרת, בדרך שאני בוחרת.
וכל זה ביני לביניכם. זה רק אני ואתם. תודה שאתם כאן מקשיבים, ובינתיים שיישאר בינינו.