היי, כולן. (או מי שנשארה פה לפחות)
אני יודעת שזה כנראה לא הפוסט שציפיתן לו, אבל המוזה שלי ברחה מהחלון והוציאה צו הרחקה. לא כתבתי שדים כבר חודשים, ושאכ"ו עדיין תקוע בשלב מאוד התחלתי. אני בקושי מוצאת חשק לכתוב פאנפיק לפרויקט שאני עצמי מנהלת בקומונה.
אז כדאי לא לגמרי לנטוש אני פשוט אפרסם דברים מוכנים, כמו הפיק הזה שנכתב לפרויקט גמדענק בקומונה, ואקווה לחזור לעצמי מתישהו בקרוב - אם בכלל. אם עדיין נשארו לי קוראות אשמח לתגובות על זה. :)
פאנדום: עד עצם היום הזה X הארי פוטר
שיפ: קיליאן/אמה (קפטן-סוואן!), ברקע מרי מרגרט/דיוויד וקצת רובי/וויל (פרנקנוולף |מאוהב|)
ז'אנר: רומאנס
דירוג: PG-13
תקופת זמן: לא מצוין זמן ספציפי ביחס לעולם המערכה.
אורך: 1,906 מילה
מקווה שתהנו,
לורה |@|
~
אמה מנסה לשמור על שקט כשהיא מתגנבת אל השיריון שבקצה הקומה השלישית, למרות שהיא רוצה לרקוע ברגליה מרוב תסכול. ניל הבטיח שהוא יהיה זה שיבוא אליה הפעם, אבל הוא נסוג ברגע האחרון וביקש שהיא תצא להוגסמיד באישון לילה... שוב.
היא תוהה ברוגז למה הסכימה לעשות את זה. כפי שמרי מרגרט ניסחה זאת, מכורבלת בצעיף שחור-צהוב ובזרועותיו של דיוויד: ''מגיע לך יותר טוב מבחור שלא מוכן להתאמץ בשבילך.'' הזיכרון – כמו גם הנימה המודאגת של המילים – גורם לאמה לרצות להתכרבל בפינה ולהפסיק לחשוב, אבל היא מחישה את צעדיה בנחישות. הוא אוהב אותי. פשוט יש לו דרך משלו להראות את זה.
''הולכת לאנשהו, סוואן?''
אמה כמעט מקללת בקול. שעון על הקיר, שלושה צעדים לפניה, עומד נער סלית'רני, חיוך ממזרי על פניו. עיניו הכחולות נוצצות בשביעות רצון.
''זוז לי מהדרך, ג'ונס.'' מסננת אמה, התסכול שלה מתעצם.
הוא מניד בראשו לשלילה. ''מצטער, לאב. פספסתי משהו? כל התלמידים אמורים להיות במיטותיהם אחרי שעת העוצר... ועכשיו כבר אחרי חצות.'' החיוך המכעיס שלו רק גדל.
''אני לא צריכה שתכניס אותי למיטה,'' היא אומרת בלעג, נחושה לא להיכנע מולו.
לקיליאן ג'ונס, עושה הצרות הידוע, אליל המין הסלית'רני וכנראה גם התלמיד הכי מעצבן בהיסטוריה של הוגוורטס – ואולי בבריטניה כולה – הייתה היסטוריה ארוכת שנים עם אמה סוואן. היא התחילה כבר ברציף תשע ושלושה רבעים כשהיו בני אחד-עשרה: הוא צחק על התספורת של מרי מרגרט (שאפילו לא הכירה את אמה באותם ימים; המחשבה הייתה מוזרה, כמו לחשוב על זמן בו לא ידעה לדבר), ואמה לא הייתה יכולה לעצור את עצמה מלסטור לו ממש שם, מול כולם. הסיפור סופר מאז כל כך הרבה פעמים עד שכמעט נהפך לאגדה; אבל מרי מרגרט האריכה את השיער שלה, ואמה, מלאה בעקשנות גריפינדורית, לא הצליחה שלא לחשוב על כך כהפסד.
קולו נמוך מדי וקרוב מדי כשהוא משיב, ''את בטוחה בנוגע לזה?''
היא מגלגלת עיניים. הוויכוחים הקולניים ביניהם (כפי שיכולים להעיד כמעט כל יושבי הספרייה בימי שלישי לפני ארוחת הערב) כבר הגיעו בעבר לתחומים הרבה פחות ידידותיים מרמיזות מיניות עדינות. לפני ששניהם הפכו למדריכים – ותודה למרלין שהם לא מונו להיות מדריכים ראשיים יחד, מפני שזה יכול היה להיות אסון; לייסי בל הרייבנקלואית וגרהאם המברט הגריפינדורי עושים עבודה נהדרת – כל עימות עלול היה להידרדר בקלות לקרב שרביטים; רק בזכות מרי מרגרט ודיוויד העניינים לא נגמרו באגף המרפאה.
מרי מרגרט ודיוויד, שעומדים לחגוג בקרוב את יום השנה שלהם. אולי זו הסיבה שהסכימה להתגנב להוגסמיד באמצע הלילה.
''ג'ונס, אם תאלץ אותי לבקש ממך לזוז פעם נוספת זה ייגמר הרבה פחות יפה מבדרך כלל.'' היא אומרת, שולפת את שרביטה ומכוונת אותו אל הקרקע – לפחות נכון לאותו הרגע. היא מנסה לשכנע את עצמה שהתקיפות שלה נובעת גם מרצונה לראות את ניל, ולא רק מההנאה שהיא שואבת מההתנגדות לג'ונס.
רגע ארוך ומורט עצבים עובר. הסלית'רני מביט בה בעיניו הבהירות והיהירות, שמוסתרות חלקית על ידי שיערו הכהה והפרוע בצורה שרוב הנקבות (וחלק נכבד מהזכרים) בהוגוורטס מכנים "סקסי באופן מייסר"; אמה מעדיפה "מתאמץ, חושב את עצמו, וממש צריך תספורת".
''לא.'' הוא עונה לבסוף.
''אתה – '' היא מביטה בו בחוסר אמון. ''אני לא יודעת אם שמת לב, ג'ונס, אבל גם אתה מחוץ למיטה.''
''אכן. אבל בניגוד אלייך, לי אין נטייה להיתפס.'' שוב החיוך הממזרי, המרוצה מעצמו –
אבל יש לו נקודה, קול בראשה נאנח למרות שאמה מנסה ככל יכולתה להשתיק אותו. ג'ונס הוא אולי סלית'רני ממזרי שמשוטט אחרי שעת העוצר, אבל בניגוד אליה, פילץ' מעולם לא גרר אותו באוזניים למשרד המנהל בארבע בבוקר.
''בסדר.'' היא רוטנת. ''מה לעזאזל אתה רוצה?''
הוא מניח יד על חזהו, מעמיד פני מופתע. ''מה גורם לך לחשוב שאני רוצה משהו?''
היא נועצת בו מבט.
''אוקיי, תפסת אותי. אני רוצה להציע משא ומתן.''
היא נאנחת ומנמיכה את שרביטה. ''אני מקשיבה.''
''אני אתן לך להתגנב אל החבר הלא-יוצלח שלך מבלי להלשין לאף אחד,'' הוא פותח, מתעלם מהכעס על פניה, ''ובתמורה...'' הוא עוצר בדרמטיות.
אמה מחכה כמה שניות. ''כן? כל עוד אנחנו צעירים?'' היא מלגלגת. זה נעשה מגוחך.
''את תלכי איתי לנשף.''
''מה?!''
''מסיבה מפוארת ורבת משתתפים – ''
''אני יודעת מה זה נשף, ג'ונס.'' היא ממשיכה לבהות בו בתדהמה. ''אתה לא רציני, נכון?''
הוא מתחיל להראות נרגז. ''אני נראה כאילו אני צוחק?''
''לא, כלומר, אני מתכוונת...'' היא מנסה למצוא את המילים.
''תראי, סוואן, זו העסקה. אני תמיד יכול לצעוק ממש חזק – ''
''לא, לא!'' היא מתפרצת. ''בסדר, אני – אני אלך איתך.''
חיוך של ניצחון מתפשט על פניו.
''אני מקווה שאתה מרוצה,'' היא אומרת בכעס בעודה עוברת אותו ונדחקת לתוך המעבר הסודי שמאחורי השיריון.
''תמיד תענוג לעשות איתך עסקים,'' קולו כל כך זחוח כשהוא קורא אחריה, עד שהיא כמעט מטיחה אגרוף בקיר.
''מטרד מעצבן,'' היא רוטנת.
***
''אני לא מאמינה שאני עושה את זה!'' מתלוננת אמה. ''זה אפילו לא נשף חג המולד. הוא לא אמור לבוא עם בת זוג. חוץ מזה, זה נשף מסכות. איך אני אמורה לזהות אותו? כל הבנים תמיד מתלבשים אותו הדבר –''
''אמה סוואן!'' מודיעה רובי בקול רם. ''את הורסת את הקניות!''
''אני לא רוצה לקנות שמלה בשביל האידיוט הזה!''
''תגידי עליו מה שאת רוצה, אבל הוא עדיין הבחור הכי שווה בבית הספר. תאמיני לי, אני יושבת מולו בארוחות שלוש פעמים ביום.'' מבט חולמני עולה על פניה של הנערה הגבוהה. רובי לוקאס היא "תקוותה האחרונה של האנושות בסלית'רנים'' (לדבריה של אמה), ''בחורה מדהימה" (לדבריה של מרי מרגרט), ו"אחי, היא כזאת פצצה" (לדבריהם של כל בני השנה הרביעית ומעלה).
''הנקודה שלי היא,'' ממשיכה רובי, גוררת את אמה במעברים העמוסים של החנות, ''שאיתו או בלעדיו, התכוונת ללכת לנשף. זה שהוא הזמין אותך רק צריך לתת לך תירוץ להשקיע אפילו יותר!''
''אבל הוא בן אדם נורא,'' ממלמלת אמה ברחמים עצמיים.
רובי מעיפה בה מבט דרך עינייה המאופרות בכבדות ומחייכת. ''הו, לא התכוונתי לזה ככה. תחשבי איך הוא יגיב אם מישהו אחר יבקש ממך לרקוד.''
''הוא יזמין את הבחור האומלל לדו-קרב,'' מהמהמת מרי מרגרט, בוחנת שמלה לבנה עדינה.
''בדיוק!'' רובי נראית מאושרת יותר מאי פעם. ''ואז אמה תוכל לברוח, ואני אוכל לנחם את קיליאן לשארית הערב!''
''אני אוהבת את איך שהראש שלך עובד,'' אומרת אמה לבסוף, נדהמת.
''את מרושעת,'' מגיבה מרי מרגרט.
''תודה.''
אבל רובי לא באמת מרושעת, חושבת אמה, לא כשמכירים אותה מקרוב. במבט ראשון קשה שלא להאמין לשמועות; קשה לחשוב שהנערה עם חולצת בית הספר המכופתרת ברישול והשפתון האדום היא לא ה'ציידת חסרת-הרגשות' שהיא מניחה לכולם לחשוב שהיא. אבל כל מי שטורח להסתכל יכול להבחין במבטים שהיא מגניבה לשולחן רייבנקלו כמה פעמים ביום, בחיוך שמתנוסס על פניה אחרי כל שיעור לחשים למתקדמים, ובביקוריה החוזרים ונשנים במרפאה עקב "מיגרנות איומות ונוראות" – שצצות, כמובן, רק כשמדאם פומפרי נמצאת בהפסקה, זמן שבו העוזר שלה אחראי על המטופלים.
ללא ספק, רובי דלוקה על ויקטור ווייל – ואמה מתרשמת עמוקות מהעובדה שאף אחד לא שם לב לכך.
היא ממהרת למחוק את החיוך הקטן שעולה על פניה בזמן הרהורים אלו, מזכירה לעצמה שהיא לא מרוצה. היא הצליחה לארגן לעצמה דייט עם ג'ונס; לסגת זו לא אפשרות. זו מעולם לא הייתה אפשרות בשביל אמה. הברירה היחידה, אם כך, היא לנצח.
ובדיוק כשמחשבה זו חולפת במוחה, היא מגיעה לקצה המעבר בחנות, ועינייה נופלות על בד סאטן ירוק.
***
אני עושה את זה בשביל המבט על הפנים שלו. אני עושה את זה כדי לצחוק עליו חודשים אחר כך. אני עושה את זה כי –
''תפסיקי להזעיף פנים! את תהרסי את האיפור.''
''ס'יחה,'' אמה אומרת בזהירות, משתדלת לא להזיז את שפתייה שעליהן שוקדת רובי בחמש הדקות האחרונות. למרבה המזל, זה החלק האחרון בהכנות שלהן: שאר פניה טויחו במומחיות, מרי מרגרט הפעילה את קסמיה על שיערה הבהיר של אמה וקלעה אותו לצמה סביב ראשה (אמה ניסתה שלא למחות כשהסיכות דקרו את קרקפתה), והחברות שלה נראות נפלא בעצמן. רובי בחרה בשמלה אדומה קלאסית, בעלת מחשוף עמוק ובד צמוד שהחמיא לקימורים שלה; מרי מרגרט ויתרה על השמלה הלבנה (''אסור שדיוויד יראה אותך בלבן לפני שתתחתנו.'' ''אמה, אנחנו בני שבע עשרה!'' ''מרי, אם חודשיים אחרי שתסיימו את הוגוורטס לא תהיה לך טבעת על האצבע, אני אחזור לכאן ואנשק את גברת נוריס.'') ופסקה לטובת גלימה חגיגית ורודה ועדינה, ומתחתיה שמלה דקיקה באותו הגוון.
''אז, מה התוכנית שוב?'' שואלת אמה בעצבנות לאחר שרובי משלימה את עבודתה. היא מחפשת את נעלי העקב שלה ברחבי החדר בניסיון להסוות את עצביה המרוטים. ניל הבריז לה באותו הלילה, ותרץ זאת באיזו עסקה שהיה צריך לסגור בהוגסמיד – משהו שקשור בשעונים – מה שגרם לאמה להיות חמוצה אפילו יותר בנוגע לג'ונס, אם הדבר היה בכלל אפשרי; ואם לא די בכך, המחזור שלה מאחר בשבועיים, והוא אף פעם לא מאחר. הרעיון הגאוני של רובי הוא כמו קש שנזרק לאדם טובע, והיא נאחזת בו כאילו היא אכן כזו.
''את נכנסת לאולם הגדול, ניגשת לקיליאן ומפילה אותו מהרגליים כך שאצטרך לבצע בו הנשמה.''
''שיניתי את דעתי. את מקרה אבוד.''
''קדימה, יהיה כיף!'' אומרת רובי בעליזות. ''את תמצאי לך איזה גריפינדורי ותעיפי את קיליאן. מרי תתלפף סביב דיוויד כל הערב. אני אעודד את אליל המין הסלית'רני בדרכי המיוחדת, וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה!''
''שמעתי מלייסי שוויקטור החליט לבוא,'' מעירה מרי מרגרט בתמימות. אמה מחייכת לעצמה.
''ו...?'' רובי מרימה גבה, נאבקת בבירור בסומק הפורח בלחייה. ''אני מתכוונת, הוא נחמד והכל...''
אמה צוחקת. ההזדמנות לצפות ברובי מרגישה לא בנוח בגלל בחור היא יקרה מפז; אולי הערב לא יהיה כל כך נורא אחרי הכל.
***
''את נראית נהדר.'' אומר קול מאחוריה.
אמה מסתובבת. ''גראהם?'' היא שואלת בהפתעה, מזהה את תווי הפנים שאינם מוסתרים על ידי המסכה.
הוא מהנהן, וחיוכו מתרחב. ''תרשי לי לרקוד איתך?'' כשהוא רואה את היסוסה הוא מוסיף, ''את לא חייבת. אם ניל הצליח להתגנב לכאן הערב...''
''קשה לי להאמין שהוא ניסה.'' נאנחת אמה. ''אבל תודה, אני אש – ''
''למעשה, היא איתי.'' קול קריר קוטע את דבריה, וגל תסכול שוטף אותה. תודה למרלין שהיא לובשת מסכה.
גראהם נסוג לאחור, מופתע בעליל. ''ג'ונס. לא ידעתי שאתם... כאן יחד.''
''כי אנחנו לא.'' עונה אמה בכעס. ''קדימה, ג'ונס, בוא נסיים עם זה.'' ללא שהיות היא תופסת בידו ומובילה אותו לרחבת הריקודים.
הצחוק המופתע שבוקע משפתיו נשמע קרוב מדי לאוזנה. ''להוטה, סוואן?''
''בחלומות שלך,'' היא ממלמלת ופונה אליו, מבחינה בו באמת בפעם הראשונה באותו הערב. הוא לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש; אפילו המסכה שלו שחורה, מעוטרת בנוצות מפוספסות בגוונים עשירים של כחול. שרווליו מקופלים – הוא לא לובש גלימה, כמו רוב הנערים – ואמה חושבת שהיא רואה קצה של קעקוע, אבל הוא מסיט את הבד לפני שהיא מספיקה להביט שוב.
''מדי פעם,'' הוא עונה בשלווה. אמה ממצמצת ופותחת את פיה, אך שיר איטי מתחיל להתנגן לפני שהיא מצליחה לחשוב על מענה. הוא מניח את ידיו על מותניה, והיא מניחה את שלה על צווארו בנרגנות, מקווה שהשיר לא עומד להיות ארוך.
''רובי מסתכלת עליך כאילו אתה ארוחת הערב שלה. כדאי שתרקוד איתה אחרי השיר הזה,'' אומרת אמה לבסוף, לאחר שתיקה ארוכה ומתוחה. היא מתחרטת על דבריה ברגע שהם יוצאים מפיה.
ג'ונס מביט בנערה בשמלה האדומה בעיניו הכחולות – כחולות מדי – וצוחק. הוא מושך את אמה כמה צעדים הצידה, תוך כדי ריקוד. ''היא מסתכלת על וויל. הוא יושב לו שם, מנסה להעמיד פנים שהוא רוצה להיות כאן.''
אמה מביטה בחברתה, שמתחילה לחצות את האולם לרוחבו. כמעט כל זוג עיניים בקהל מופנה אליה כשהיא ניגשת אל השולחן, מקימה את הנער הרייבנקלואי (שנראה כאילו רובי ביקשה ממנו לבצע ניתוח לב פתוח עם מסור חשמלי) ממושבו, ומושכת אותו אחריה אל היציאה. ''אם הייתי יודעת לשרוק, הייתי עושה את זה,'' היא שומעת את עצמה אומרת. העיניים הכחולות מפנות את עוצמת מבטן חזרה אליה.
''את לא יודעת לשרוק?'' הוא אומר בהפתעה – הפתעה, לא בוז. אמה נאלצת לזקוף זאת לזכותו. ''זה ממש פשוט. אני יכול ללמד אותך,'' הוא מציע, חיוך מושך את פינות שפתיו, ''זה הכל תלוי בלשון.''
היא מגחכת בקול. ''אני יודעת להשתמש בלשון שלי טוב מספיק גם בלי הדרכה ממך,'' היא משיבה בנימה שועלית, מרוצה איכשהו מהחיוך שנפרש על פניו.
''רוצה להתערב?'' הוא שואל בלחישה ומושך אותה קרוב יותר. היא מבחינה בזווית עינה במרי מרגרט ובדיוויד, שנועצים בהם מבטים מבולבלים.
''למה אתה תמיד משתמש בהתערבויות ובעסקאות?'' היא עונה בשאלה.
הוא מושך בכתפיו. ''מפני שהן בדרך כלל משיגות לי את מה שאני רוצה,'' הוא משיב, ומביט ישירות בעינייה.
