על חברויות, פופולריות, וצמידים - על הכתבה בתוכנית חיסכון

אתמול ושלשום ראיתי סרטון של חבורת בנות שראיינו אותן בתוכנית חיסכון, אני מוכרחה לציין שנחרדתי. יושבת שם ילדה בת 13, ומתלהבת מאיזה צמיד שההורים קנו לה. הבנות שם מתחילות למנות את הסכומים שכל צמיד עלה, ואחרת עוד מציינת את העובדה שאם את ילדה ואין לך את הצמיד הזה, את לא מקובלת, את לא בחברה. אני ישבתי שם בשוק, לא פחות מסכום של 2,000 שקלים, כן, 2,000 שקלים זה עוד הצמיד הכי זול. הכי עצוב שראיתי שם ילדה, ממש ילדה, בת שבע בסך הכל, בת שבע!!! לבושה בחולצה וחצאית מיני, עם מגפונים, רגל על רגל, ומספרת לכתבת שהיא קיבלה צמיד, הראשון היה מזוייף אז היא התבאסה, אז אמא באה וקנתה לה צמיד בסכום של 4,000 שקלים!!!!!! טבעת הנישואים שלי ביחד עם טבעת האירוסים לא עלו לי ביחד את הסכום הזה. אני מעולם לא אהבתי להיות חלק מהעדר, תמיד שנאתי את העובדה שיש עוד מישהי עם בגדים כמו שיש לי, או ללכת לקנות את הדבר הכי מקובל באותה התקופה רק כי כולם הלכו לקנות, זאת הסיבה שאני אגב לא מבינה את המרדף אחרי האייפון החדש, או הגאדג'ט הכי חדש.

תמיד אהבתי להיות עצמאית, בעלת דעה משלי, חלומות משלי, רצון משלי, ולא ללכת לקנות את הדבר הבא רק כי כולן קונות. אז נכון, גם אני כשהייתי קטנה, היה מין קטע כזה שכולם הלכו לקנות נעליים עם אורות, את זה אני רציתי, האמת שעד היום אני רוצה נעליים כאלה, כי זה מגניב. אבל אני אוהבת לעשות דברים רק שאני רוצה, לא מאמינה בלחץ חברתי, האמת שאני גם לא מבינה את זה, למה לעשן למשל, רק כי כולם מעשנים, זה הדבר הכי מגעיל שיש, יתהפך העולם, אני לא אעשן. כמו שאני לא מבינה את המונח הזה שתייה חברתית, האמת שתמיד הסתכלתי על מנהגים חברתיים כעל דבר קצת מוזר, הכוונה שלי היא לגבי דברים שלעולם לא היית עושה לבד אבל כשיש חבר'ה איתך, אתה תלך ותעשה את זה. אולי כי תמיד הייתי יצור אינדיבדואלי, אני זוכרת שתמיד כשהמורה ביקשה לעבוד בצוות, לא אהבתי את הרעיון, אבל כשהיא ביקשה לעבוד לבד, אז הסתדרתי מצויין. הדעה שלי, לגבי כל הבנות האלה, שמישהו צריך ללמד אותן שיעור בצניעות, אני בעד העדר כשמדובר בדוגמה אישית על איך לתרום לחברה, כמו שאני לומדת מחברות שלי איך ללכת ולתרום. יש לי חברה מדהימה שמלמדת אותי שיעור בכל פעם, המדהימה הזאת עם כל הקושי שיש לה בחייה, ויש לה, הולכת עם הילדים שלה לחלק מתנות ולשמח ילדים. הילדים שלה כבר שואלים כל הזמן נו אמא מתי הולכים לבתי החולים לשמח ילדים.

אם זה עדר חברתי, עדר שמניע אותנו להגיע לבתים של אנשים ולעזור להם, בין אם זה להעניק להם עוד חיוך על הפנים. בין אם זה לתרום כל אחד כפי יכולתובכדי לעזור למשפחות נזקקות. אם אני יודעת שיש לי חברה במצוקה, או חברה שעצובה, אני אגיע לעזור, גם אם אני לא יכולה פיזית להגיע, אני אגיע בנפשי, אני אשלח סרטונים מצחיקים, אתקשר בכדי לגרום לה לחייך, הכל רק בכדי לעזור. הרצון להיות כמו כולם לרוב משגע אנשים, גורם להמון אנשים לרצות לקנות דברים שידם אינה משגת. אבל הרצון לעזור, לדעתי הרבה יותר שווה לכולם, כי עזרה לא כרוכה בתשלום, היא יכולה להיות כזאת שפשוט את מגיעה לארח למישהו חברה, כמו שהמון עשו עבורי, כן, הייתי זמן רב בודדה, זמן רב ביליתי בספה שלי בבית מבלי יכולת לצאת מהבית. נכון, גם היום אני מתקשה לצאת לבד מהבית, אבל התמיכה של כולם, החברה, החיבוק, החום, זה עזר לי מאוד. אז מה שאני רוצה שהנוער של היום ילמד, אז נכון, לא כולם כמו הבנות בסרטון, אבל המון הורים היום מפנקים מעל ומעבר, אני לא באה כאן לשפוט, אני פשוט באה לנסות לעזור. כי אני רואה סרטונים, וכתבות על הורים וההוצאות למשל בחנוכה, ואני רואה מסביבי הורים, שעושים הרבה יותר לילדים ממה שצריך. כמו מסיבות היסטריות שעושים היום לילדים, מביאים מפעיל, מוציאים המון כסף, ובסוף מה הילד אומר, אוף לא היה את מה שרציתי, איזו מסיבה מעצבנת. ייתר הפינוק הזה, שאני מבינה אותו לגמרי, גם אני רוצה להעניק לבן שלי את הירח, אבל בהתפתחות הילד לימדו אותי לעצור רגע, לקחת צעד אחורה. לא לעזור יותר מדי, לא לתת לו כל דבר שהוא רוצה, זה יתנקם בי אחר כך.

אני שמחה לראות את מה שיצא מהבן שלי, בקיץ האחרון המון התנדבו לערוך לאריאל שלי את מסיבת השנה. התרגשתי כל כך מהמחווה המדהימה, מכמות האנשים שהגיעה, זאת הייתה מסיבה מדהימה, מרגשת. קיבלנו המון מתנות, ואני מודה שהתביישתי, הרגשתי לא נעים שכל כך הרבה השקיעו למעני, העניקו לי אהבה, ובעיקר העניקו לבן שלי הרבה אושר, ועם כל זה, מלא מתנות. התביישתי כי לא ציפיתי לכמות כזאת ענקית של מתנות, אני בסך הכל רציתי חברה לבן שלי, שיחגוג עם המון ילדים במסיבה, שהם יהנו וישמחו, רציתי בסך הכל לחגוג לו כמו שלא הצלחתי לחגוג שנה קודם, כשבדיוק יצאתי מבית החולים והשיקום, ואז החלה מלחמת צוק איתן. לכן כשהגיעו כולם, חשבתי שחלק יגיעו בלי מתנה, כי כל המטרה הייתה רק לשמח אותו, אבל כולם השקיעו כל כך, הייתה כמות כזאת של מתנות, שהחלטנו שאת חלק מהמתנות אנחנו נתרום למשפחות נזקקות שידם אינה משגת, ואינם יכולים לרכוש עבור ילדיהם מתנות. האמת שאני גם רציתי ללכת לבית החולים לילדים בתל השומר, שם נאלצתי לשהות כחודשיים בעקבות התרסקות החוליה, חשבתי להעניק לילדים השוהים בבית החולים, מתנות, חשבתי לשמח אותם, וניסיתי לגייס את המתנדבים שערכו עבור אריאל שלי את יום ההולדת. הייתה התגייסות מדהימה, אבל אני נאלצתי לבטל הכל כי לא יכולתי ללכת, כאב לי מאוד לכן נאלצתי לוותר. אבל מה שכן שמחתי לגלות שיש המון בני נוער שנתרמו לעזור במסיבה. אני שמחה מאוד, לגלות שלבן שלי יש לב רחב, כשסיפרתי לו שאני רוצה לחלק חלק מהמתנות שהוא קיבל, שתדעו שהיו המון מתנות, אז הוא לא הפסיק לשאול אותי, נו אמא מתי כבר הולכים לשמח ילדים? הייתי כל כך מאושרת מהשאלה הזאת, זה גרם לי אושר עילאי, שיש לו לב רחב וחם ואוהב. אז נכון שזה משהו שידעתי כבר לפני, אבל לא ידעתי עד כמה.